זאת הייתה הממלכה של יוצאי סלוניקי. גם כשכולם עזבו, הוא דאג להשאיר אותה בחיים

שמחת תורה הפכה במהלך השנים למועד המרכזי בבית הכנסת "הדר קודש" שבשכונת פלורנטין בתל אביב. הבנים, הנכדים והנינים של יוצאי סלוניקי שגרו פעם בשכונה מגיעים ביום זה לבית הכנסת. שמחת החג והמפגש המרגש של הקהילה, יוצרים במקום אווירה מיוחדת.

שמח מכולם ביום הזה היה אפרים פיטילון, גבאי בית הכנסת בעשרות השנים האחרונות. גם אחרי שכל יוצאי סלוניקי עזבו את השכונה, התעקש פיטילון לפתוח את בית הכנסת כל שבת וחג ודבק בקיום התפילות בנוסח סלוניקי.

בראש השנה האחרון הלך פיטילון לעולמו. ההקפות בלעדיו היו שונות וחסרות. "מותו של אפרים הוא סיומה של תקופה, של חברות, של אחווה שלא מוצאים היום", אמר הלל פרטוק, בן זוגה של בטי פיטילון, נכדתו של האיש, ומי שבעצמו היה בקשר קרוב עם פיטילון הסב.

אפרים פיטילון נולד ב-1928 בסלוניקי, יוון, לשמואל ואסתר. הוא היה הילד הצעיר אחרי ארבעה אחים ואחיות. ב-1936 עלו בני הזוג וחמשת ילדיהם לארץ ישראל. במשפחה מספרים כי שמואל נחשב "עושה צרות" ואחיו ביקשו להרחיק אותו. הם נתנו לו שק מטבעות ואמרו לו שיעלה לארץ ישראל, יפתח עסק, ואילו הם יעלו בעקבותיו - מבלי שבאמת התכוונו לכך. הגורל רצה ששמואל ומשפחתו ניצלו מידי הנאצים וכל שאר בני המשפחה נרצחו במחנות שאליהם נשלחו יהודי יוון.

שמואל פיטילון ומשפחתו התארחו בביתו של קרוב משפחה ברחוב זרח ברנט (לימים רחוב שלוש), אך לרוע מזלם, שבועיים אחרי בואם פרצו מאורעות תרצ"ו, והדוד המליץ להם למצוא שכונה מרוחקת יותר מהגבול של תל אביב עם יפו. בעקבות זאת, המשפחה עברה לרחוב התחנה - שהיום נקרא רחוב קורדוברו - שבשכונת פלורנטין.

האב, שמואל, היה יהודי מסורתי שערך קידוש ואהב לשיר, ופקד את בית הכנסת בשבתות ובחגים. אפרים העיד כי האב לא כפה על ילדיו להתפלל ואחיו הגדול, לדוגמה, לא הלך בדרכי אביהם. אפרים עצמו נהג ללכת עם אביו לבית הכנסת שליד ביתם, "הדר קודש", בו התפללו יוצאי סלוניקי שהתגוררו בשכונה. מאז, במשך יותר משמונה עשורים, היה זה בית הכנסת בו אפרים התפלל, ובו שימש גבאי שנים רבות.

פיטילון למד בבית הספר אחד העם בתל אביב, ובנעוריו התנדב לשורות האצ"ל. בגיל 18 הכיר במועדון ריקודים בתל אביב את ברטה, עולה מעיראק, ושנה לאחר מכן השניים נישאו. לזוג נולדו במהלך השנים שני בנים ושתי בנות.

מגיל צעיר הוא החל לעבוד, ובמשך שנים רבות עבד במפעל "קוסמן ברזילי" לציפוי ניקל. הוא הפך דמות מרכזית בקרב העובדים, ונבחר על ידם כיושב ראש הוועד. בריאיון שנערך איתו בשנת 1961 בעיתון "על המשמר" הוא דיבר על מאבקם של פועלי התעשיה, החקלאות והבניין בישראל להעלאת שכר העבודה, נוכח גל התייקרויות במשק. "לא נשאר דבר שמחירו לא עלה בשוק, שלא לדבר על דירה קטנה, שמשפחת פועל אינה יכולה כבר אפילו לחלום עליה", אמר. הוא הציג אז תפיסה לפיה הפערים בחברה הישראלית הם מעמדיים ולא עדתיים. "העשירים מקרב בני עדתנו אינם טובים יותר מבני העדות האשכנזיות", טען.

הוא לא השלים עם דרכי המנגנון ההסתדרותי, וכעס על הדרישה להחזיק פנקס אדום כתנאי להתקדם כנציג עובדים. מאבק זה הפך אותו לתומך בתנועת "חירות" ובהמשך בתנועת "הליכוד". פרטוק ציין כי "למרות עמדותיו כאיש ימין שתמיד הצביע ליכוד, הוא נתן לי הרבה כבוד כאיש מרצ והאמין בחשיבותו של דיון. היה לו חשוב שיתקיים שיח והוא היה מקשיב לי מתוך כבוד. הוא דגל בערכים של ממלכתיות ודמוקרטיה".

עבודתו הבאה, אחרי מפעל המתכת, הייתה כמנהל במה בתיאטרון הלאומי - תיאטרון "הבימה" - שם עבד במשך כעשרים שנים. במהלך הזמן התיידד עם שחקני התיאטרון, בהם המפורסמים ביותר כמו שמואל רודנסקי, חנה רובינא, אהרון מסקין ועוד. "הם היו מתארחים בביתו והוא היה מתארח בבתיהם וגם יושב איתם בבתי הקפה בהם ישבו באותה תקופה, בהם כסית ורוול", סיפר פרטוק. אחרי שפרש מעבודה זו, הקים מפעל קטן לעבודות מתכת.

המקום איתו היה מזוהה יותר מכל היה שוק לוינסקי. זו הייתה סביבת ילדותו, נעוריו ובגרותו. שם הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. זו הייתה הממלכה של יוצאי סלוניקי, ואפרים היה מהדמויות המרכזיות של אותה ממלכה. כך, למשל, היה חבר ולקוח קבוע בקונדיטוריה של אלברט שכבר לא קיימת, או במעדניה של חיים רפאל, שהפכה עם השנים לשם דבר.

אפרים היה חבר קרוב של רפאל עצמו - חברות שכללה נסיעות ארוכות למחלבת המאירי בצפת, שייצרה גבינות שהזכירה להם את סלוניקי. מדי פעם היה רפאל פותח שולחן יחד עם אפרים במחסן שמאחורי המעדנייה, והשניים היו יושבים על גבינת המאירי, זיתים מיוון ובקבוק משקה, וסביבם החלה להתקבץ חבורה של סלוניקאים נוספים, שפתחו מעין טברנה יוונית בדרום תל אביב.

אחרי הפסקה של כמה שנים, חידשו השניים את המסורת וכל שבוע, ביום קבוע, היו נפגשים אחר הצהריים, יושבים, שותים, אוכלים ונזכרים בסלוניקי ובשוק לוינסקי של פעם. בסביבות 11 בלילה היו נפרדים. מסורת זו הסתיימה עם מותו של חיים רפאל לפני שבע שנים.

תחנה נוספת בשוק שבה היה אפרים לקוח של כבוד הייתה המסבאה שזכתה לכינוי "מתי המקלל", על שם בעל המקום, מתי לנדשטיין. השניים היו לחברים טובים, ופרטוק סיפר כי "מתי, שנודע בקללותיו, אמר רק ברכות על אפרים. הוא אפילו שמר לו בארון כרית לישיבה וכל פעם שאפרים היה מגיע, הוא היה מוציא את הכרית, שם אותה על הכיסא, ומניח בירה גולדסטאר על השולחן לפניו".

בין כל אותן תחנות בשוק בהן היה אפרים אורח של כבוד, בית הכנסת היה עבורו המקום המרכזי. במשך השנים הוא ומשפחתו, כמו כל שאר משפחות יוצאי סלוניקי, עזבו את פלורנטין לטובת שכונות במרכז תל אביב או צפונה, או לערים אחרות בישראל ומעבר לים. אך למרות זאת, אפרים דבק בעקשנות בקיומן של תפילות בנוסח סלוניקי מדי שבת וחג בבית הכנסת "הדר קודש". וכך, כששאר בתי הכנסת של הסלוניקאים נסגרו או עברו למתפללים בני עדות אחרות, ב"הדר קודש" נשמרת המסורת של יוצאי סלוניקי, מאז הקמת בית הכנסת ב-1930.

עם הזמן הפך בית הכנסת מזוהה כ"לה קהילה ד'אפרים" ("הקהילה של אפרים"). בנו, שלמה הוא ששומר על הגחלת, ובשנים האחרונות היה יד ימינו של אביו בכל הקשור לפתיחת בית הכנסת. אפרים היה גאה כי היום כבר מתפללים בבית הכנסת בני הדור החמישי של משפחתו: "אבי התפלל בו, אני מתפלל, הבן שלי מתפלל, הנכד שלי מתפלל, והנינים שלי באים לבית הכנסת", אמר.