בנט החזיר את הנאום השנתי באו"ם לגודלו הטבעי

לאחד החדרים בקומה בה מתאכסן ראש הממשלה נפתלי בנט במלון "רג'נסי" בניו יורק הובא ביום ראשון מכשיר טלפרומפטר. במשך כמה שעות התאמן בנט על הקראת הנאום שריצד על המסכים. הוא לא רצה ליפול על הצדדים הטכניים או על הגייה לא נכונה של מילה כזו או אחרת.

בנט לא היה חייב לטוס לארצות הברית. כמו מנהיגים אחרים, הוא היה יכול לשלוח סרטון וידאו עם נאומו. אבל מבחינתו ההופעה באו"ם היתה חשובה כדי לסמן "וי" על מה שב-12 שנות שלטונו של נתניהו הפך למעין מבחן הנהגה עבור פוליטיקאים ישראלים. כאילו על כך נמדד ראש ממשלה בישראל.

בנט הראה בנאומו שגם הוא יכול לעמוד על הפודיום כשמאחוריו הקיר הירוק המכוער של אולם העצרת הכללית ולדבר באנגלית טובה במשך כ-20 דקות. בנימין נתניהו עבד שעות נוספות כדי לגרום לציבור הישראלי להאמין שרק הוא מסוגל לעשות את הפעולה הדי פשוטה הזו.

מאז שנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מנסים בנט ואנשיו להראות שהוא שונה מנתניהו. זו גם היתה הסיבה ל"ספין" על כך שבנאומו באו"ם יימנע בנט משימוש ב"בריסטולים וגימיקים". הסגנון של בנט היה בהחלט שונה מזה של נתניהו. הוא דיבר בפחות פומפוזיות, ביותר אופטימיות ונמנע ממשפטים קודרים על השואה ואיומי ההשמדה שבפתח.

עם זאת, בכל הנוגע למסריו המדיניים בנט הציג עמדות וסדרי עדיפויות זהים לאלה של נתניהו. 34 פעמים הזכיר בנט את איראן על נגזרותיה השונות. רק את ישראל הזכיר בנט בנאומו יותר פעמים. נגיף הקורונה, שהיה הנושא היחיד שזכה להתייחסות רחבה מלבד איראן, הוזכר ארבע פעמים בלבד.

בנט לא הביע תמיכה בדיפלומטיה מול איראן וכמו נתניהו איים בפעולה צבאית נגדה. בימים שלפני הנאום תדרכו יועציו של נתניהו נגד דברי הרהב של נתניהו בנושא האיראני, אבל בסופו של דבר בנט אמר דברים דומים. "תוכנית הגרעין של איראן הגיעה לקו פרשת מים וכמותה גם הסובלנות שלנו. מילים לא עוצרות את סיבוב הצנטריפוגות", אמר בנט אחרי שהקדיש מאות מילים לנושא.

שינוי אחד משמעותי כן היה בדבריו של בנט בנושא האיראני. הוא לא הזכיר כלל את הסכם הגרעין או את הנסיונות של ארצות הברית ומעצמות אירופה לחדש את המו"מ עם איראן על חזרה להסכם. בנט לא השמיע מילה אחת של ביקורת בנושא, נאמן בינתיים להבטחה שנתן לנשיא ביידן לא לנהל קמפיין פומבי נגד חזרה להסכם הגרעין כפי שנתניהו עשה ב-2015.

נושא אחד לא זכה לכל התייחסות מבנט - הכיבוש הישראלי בגדה המערבית והסכסוך המדמם עם הפלסטינים. ההתעלמות המופגנת מהנושא בנאום הצטרפה לתדרוכים של אנשיו של בנט לפני הנאום על מדוע הוא יתייחס לסוגיה הפלסטינית.

זו היתה בחירה מוזרה. רוב המשברים והאירועים המדיניים-ביטחוניים שממשלת ישראל עסקה בהם מאז כניסת בנט לתפקיד קשורים לסכסוך עם הפלסטינים. החל ממצעד הדגלים, פינוי המשפחות הפלסטיניות בשייח ג'ראח, פתיחת הקונסוליה האמריקנית, בריחת האסירים, ההסלמה בעזה ואפילו ההצבעה בקונגרס על המימון ל"כיפת ברזל".

העובדה שבנט לא הזכיר זאת אפילו פעם אחת שידרה אסקפיזם וניתוק מהמציאות. בנט דיבר באנגלית ובמילים קצת יותר יפות ומעודנות, אבל המסר היה כמו בנאום "הרסיס בישבן" המפורסם מ-2013. עבור ראש הממשלה הסכסוך עם הפלסטינים הוא משהו שצריך לחיות איתו. במקום לנסות לפתור אותו, פשוט מכבים שריפות כל פעם שאלה מתפרצות. כל עוד השריפות לא פורצות - פשוט מתעלמים.

לא ברור מדוע בנט העדיף להתעלם מהנושא הפלסטיני במקום להציג את הגישה שבה הוא נוקט בשטח מאז שנכנס לתפקיד. גישה של נסיון לצמצם את הסכסוך, להגביר את היציבות בגדה המערבית ובעזה ולשפר את המצב הכלכלי ואיכות החיים של הפלסטינים ולחזק את הרשות הפלסטינית. כנראה סבר שבנאום שמיועד בעיקר לצורכי פנים - המסרים האלה יעבדו פחות טוב.

לזכותו של בנט ייאמר שגם אם זו לא היתה כוונתו, במבחן התוצאה הוא החזיר את אירוע נאום ראש הממשלה באו"ם לגודלו הטבעי ולפרופורציות הנכונות. הדרמטיות המנופחת בתקופת נתניהו היתה מגוחכת וכך גם להקת המעודדות הקבועה ביציע. זה חלק חשוב מתהליך הגמילה שעוברת מדינת ישראל אחרי עידן נתניהו. בסוף גם ערוצי הטלוויזיה ייגמלו מכך.