כשמדינה נתקלת פעם במאה שנה במגפה עולמית, צפים כל הפערים החברתיים, אך עולים גם ויכוחים על ערכים. הקורונה לימדה אותנו שצריך לוותר על דברים כדי שכמה שיותר אנשים ישרדו את המחלה האיומה, וכל חברה בוחרת את סדרי העדיפויות שלה ומחדדת את האידיאלים עליהם היא בנויה ומושתתת.
הממשלה הנוכחית, שחוגגת בקרוב שלושה חודשים להיווסדה, בחרה להשית מעט מאוד הגבלות ומתגאה שלא הגיעה לידי סגר בחגים - למרות שאף אחד מבכירי משרד הבריאות לא דיבר על הגבלות תנועה רוחביות, אלא על הגבלות התקהלות בדמות תו ירוק ותו סגול. הממשלה העלתה על נס את הנושא הכלכלי ושמירת משק פעיל כמעט באופן מלא, כולל אירועים המוניים. אך להחלטה הזאת יש משמעויות כלכליות, חינוכיות, חברתיות ויותר מכל - זילות בחיי אדם כמו שלא נראה פה מעולם.
הגל הרביעי הוא אלים במיוחד, כשמתחילתו מתו יותר מ-700 אנשים, למרות שאנחנו המדינה המחוסנת בעולם. חודש אוגוסט היה הרביעי במדד הקטלניות, ובחמשת הימים הראשונים של ספטמבר מתו כבר 127 חולי קורונה. אלו נתונים בלתי נתפסים שאינם ניתנים להכלה. באופן כללי, נראה שהממשלה נוטה להתבלבל בין שתי תנועות נפש - הכלה וספיגה. אי אפשר להכיל מוות, אלא סופגים אותו בעל כורחנו. סופגים וסופגים עד שהנפש מתקהה לגמרי.
במשרד הבריאות שבים ומבהירים כי רוב המתים לפי שעה אינם מחוסנים, אך צריך לזכור כי 10% מהחולים הקשים בבתי החולים הם לאחר החיסון השלישי. החולים האלו לא הלכו להופעה של עומר אדם או לפאנג'ויה ועשו הכל כדי לשרוד. זה כמובן לא אומר שהחיסון לא יעיל, אלא שהיה צריך לתת לו זמן להשפיע, ולמומחי מערכת הבריאות להבין מה קרה ליעילות החיסון מבלי להיחפז מפני המתים שבדרך.
גם בנושא הכלכלי נראה שממשלה מסתכלת על הדברים באופן מוטעה למדי. שר האוצר אביגדור ליברמן אמר בקולו יותר מפעם אחת שהוא אינו מעוניין לפצות את העסקים "כי הכול פתוח". ביום ראשון הודתה בכנות ראש שירותי בריאות הציבור ד"ר שרון אלרועי פרייס בחדשות 12 כי הסיבה היחידה שאירועי הפאנג'ויה התקיימו היא שלא רצו לפצות את המארגנים: "כל משרדי ושרי הממשלה היו בעד לעצור התקהלויות גדולות. הוחלט שלא מגבילים התקהלויות כדי לא לפצות את הסטודנטים והמפעילים".
מעבר לכך שחיי אדם שווים יותר מכול פיצוי שנשלם למפיקי הפאנג'ויה, התפיסה לפיה לא מפצים עסקים - שוברת את הבעלים אפילו יותר. יש המון ביטולים, בייחוד בתחום ההופעות ותרבות, אך הממשלה מסיטה מבט כדי להעמיד פנים שאינה רואה. בנוסף, העוול הכספי על ימי בידוד תקף בעיקר למעוטי יכולת. גם פה הממשלה מעדיפה להתקדם הלאה בלי לעזור להם. למעשה המדינה החליטה להיפקע מאחריותה כלפי אזרחיה, ולהראות כאילו הכול כשורה ואין צורך בהתערבות שלה.
אל תפספס
לתוך כל זה נכנס גם ההיבט החינוכי. לפתיחת שנת הלימודים הגענו עם מספר שיא במאומתים וכתוצאה מכך מגפת בידודים - כ-100 אלף ילדים מבודדים מתחילת השנה. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון אמרה בוועדת החינוך שההורים דווקא צריכים לשמוח שהבידודים אינם על ימי עבודה, אלא על ימי חג. פעם נוספת הכלכלה עולה על כל דבר אחר. האם זה לא חשוב מספיק לקיים חגים משותפים עם כל המשפחה אחרי כל החגים שנאלצו להתכנס לקפסולות קטנות? האם החינוך של הילדים למסורת יהודית או משפחתיות זה משהו של מה בכך?
מעבר לזה, לפני פתיחת השנה נעשה דיון ציבורי על עצם פתיחת שנת הלימודים, והאם יש צורך, או אולי אפילו הכרח, לדחות את פתיחת השנה בחודש. השיח על דחיית הלימודים כשבריכות פתוחות, הופעות מתקיימות ולונה פארקים פועלים כסדרם, הוא עיוות מוחלט בין עיקר לטפל. במדינה ובחברה בריאה החינוך צריך להיות לפני הכל, ואם יש צורך "לקזז" כדי שהתחלואה לא תעלה, נסגור כל דבר לפני שנדחה את שנת הלימודים. לבסוף זה הפך לניצחון של שרת החינוך, לאחר חודשיים בהם היתה על המוקד בעקבות התבטאות בעייתית שלה על חיסון תלמידים בשעות הלימודים, במקום שיח על ערכים וצרכים רפואיים.
הגענו לראש השנה עם מעט מאוד הגבלות, שנת הלימודים נפתחה ברובה כסדרה - עם מעט מאוד הגבלות גם הן. יש כאלו שיראו בזאת ניצחון, אך הוא מגיע על חשבונם של החלשים ביותר בחברה שלנו. חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון אמר "חבר כנסת צריך לקבל החלטות כאילו הוא זקן עני וחולה ולא כאילו הוא צעיר, עשיר ובריא".
הממשלה החליטה לבסס את השנה שלה במלחמה בקורונה דווקא מהצד החזק, והותירה את השאר להסתדר לבד. המחיר החברתי שנשלם עבור ההחלטות האלו הוא לאין ארוך יותר גבוה מכל פיצוי שבעולם. נאחל שבשנה הבאה נדע לארגן את סדרי העדיפויות שלנו כחברה באופן שרואה גם את החלשים.