בלדה לחובש: עשורים אחרי, משפחתו של ההרוג מהקרב על ירושלים סוגרת מעגל

73 שנים אחרי שאחיהם, אריק פניגשטיין, נהרג בקרב בירושלים, שני אחיו פגשו ביום רביעי לראשונה את מוניה שביט, האדם האחרון שראה אותו.

הזיכרון של שביט מאותו יום חד וצלול. "הייתי האחרון שנגע בידו של אריק. נשענתי עליו. היד שלי הייתה מרוסקת ועם רסיסים בגוף. הוא העלה אותי לרכב החילוץ", תיאר שביט את פינויו באותו יום קרב בירושלים - יומה הראשון של מדינה ישראל - כשהוא עצמו היה אז פצוע ומדמם ומתקשה ללכת.

פניגשטיין היה החובש שפינה אותו. "הוא הושיב אותי לצד ארבעה או חמישה פצועים נוספים בתוך רכב הפינוי, סגר את הדלתות וצעק לנהג: 'סע'. עברו כמה שניות ושמענו פיצוץ אדיר. לא ידענו מה קרה. נסענו לטיפול רפואי". מאוחר יותר הבין שביט כי אותו קול פיצוץ ששמע ליד הרכב שפינה אותו, נגרם מהתפוצצות רימון יד שנשא עליו החובש, פניגשטיין, ושגרם למותו במקום.

אחיו ואחותו של פניגשטיין, גינה ואפרים, התרגשו עמוקות לשמוע את הדברים הללו - העדות הראשונה ששמעו מיד ראשונה על רגעיו האחרונים של אחיהם - ההרוג הראשון מאז הוקמה מדינת ישראל.

פניגשטיין נולד בשנת 1929 בירושלים לזאב ובת שבע. אביו היה מוזיקאי וניגן על כלי נשיפה בתזמורת המשטרה. אריק הלך בעקבותיו. בגיל 16 כבר התקבל לתזמורת המשטרה גם הוא ובעקבות כך עזב את הגימנסיה שבה למד. ביום התאמן עם התזמורת ואחר הצהריים היה הולך ללמוד לימודי ערב. במקביל, שירת בארגון ההגנה.

אריק הצטיין בנגינה באבוב והיה גם פסנתרן טוב. לצד נגינה בתזמורת המשטרה, השתתף בתזמורת הרדיו והאופרה והיה מרצה בתורת כלי-הנשיפה בקונסרבטוריון הירושלמי. הקונסרבטוריון רצה לשלוח אותו להשתלמות בחו"ל, אולם הוא סירב לצאת את הארץ בימי המאבק.

לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, ב-29 בנובמבר 1947, עזב אריק את התזמורת והצטרף ליחידה של מלווי שיירות. הוא עבר קורס חובשים במסגרת ההגנה והוצב כחובש פלוגתי בחיל המשמר (חי"מ). במסגרת זו לחם בקרבות מסביב לירושלים ואף נפצע. באותו קרב מוקדם בבוקר שבת, 15 במאי, נהרג בעת שחילץ פצועים. יחד עם 21 חללים נוספים מקרבות בירושלים, נקבר אריק בקבר ארעי בסנהדריה ובספטמבר 1951 הועברו הגופות לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

המפגש בין האחים השכולים ובני משפחותיהם לבין שביט ובני משפחתו נערך בביתו של שביט בחיפה. בניו של מוניה, גיל וזוהר שביט, התגייסו בשנה האחרונה לעזור לאביהם לגלות מי היה אותו חובש שחילץ אותו פצוע משדה הקרב ונהרג מיד אחר כך. ככלות הכול, החובש והפצוע לא הכירו אחד את השני, ורגעי המפגש ביניהם בתוך תופת הקרב היו קצרים.

"תמיד, כשאבא, שהשתתף בכל המלחמות, היה שומע את השיר 'בלדה לחובש' הוא היה אומר: יש לי את 'הבלדה לחובש' שלי. הוא סיפר על החובש שחילץ אותו, אבל הוא לא יודע מי הוא היה'", סיפר בנו, גיל.

לאחרונה, אחרי עבודת תחקיר, הצליחו השניים לגלות כי פניגשטיין הוא אותו חובש שחילץ את אביהם. "כשהראיתי לאבא את תמונתו של אריק, הוא אמר לי מיד: 'זה החובש, זה הוא'", אמר גיל. "אנחנו משפחות שקשורות ביחד כבר 73 שנה ולא ידענו על כך, ורק לאחרונה הצלחנו להתחבר".

גינה פניגשטיין הייתה רק בת שנה וחצי כשאחיה הבכור נהרג, אפרים היה לפני בר המצווה ובגלל הכאב והצער והמלחמה שהשתוללה, החגיגה לא התקיימה. במשך שנים הוא ביקש לדעת איך אחיו נהרג. בהיותו מדריך נשק בצה"ל ביצע ניסויים רבים כדי להבין מה גרם להתפוצצות רימון היד, מסוג מילס, שאחיו נשא על החגורה.

נוסף לשניהם, למפגש הגיעו גם שלושה מהאחיינים של אריק פניגשטיין, אחד מהם נושא את שמו. השלושה שכמובן לא יכלו להכיר אותו, נוצרים איתם גם הם סיפורים רבים על הדוד. המשפחה סיפרה על האבל והכאב ששררו בבית ההורים השכולים מאז יום נפילת בנם.

"כשהכרתי את אפרים והצטרפתי למשפחה, פגשתי משפחה אבלה", סיפרה פנינה אבן חן, אשתו של אפרים. "מעולם לא היה פרח בבית. רדיו היו פותחים רק כדי לשמוע פרקי חזנות וחדשות. האמא, בת שבע, לא הייתה עולה אל הקבר. היא לא הייתה מסוגלת לשאת את הכאב. היא הייתה שבורה. החיוך ראשון שראיתי על פניה היה כשנולדה בתי הראשונה, הנכדה שלה. בסוף היא מתה משברון לב".

בני משפחת פניגשטיין העניקו לשביט סיכה מהיכל הזיכרון בו מונצחים חללי מערכות ישראל, שם מונצח אחיהם כחלל הראשון אחרי הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל. "גורלך נקשר בגורלנו", אמרו לו.