הלוחם הצעיר הנציח בשבי את שירי מפקדו הנערץ, שנפל בקרב על גוש עציון

44 שנים עבד אריה ודיסלבסקי מירושלים בחברת חשמל, ועוד 20 שנים התנדב ב"יד שרה". אבל חלק משמעותי בחייו היה מתקופתו כלוחם במלחמת העצמאות בקרבות גוש עציון והתקופה בה ישב בשבי הירדני. לפני ארבעה חודשים הלך לעולמו, והוא בן 90.

"גדלנו בבית על סיפוריו מהשבי", אמרה אלמנתו, ציפה. אבל כשמצאה בשידה שליד מיטתו מחברת שירים מתקופת השבי הופתעה. "לא הייתי מוכנה לכך", אמרה. היא חיפשה את צוואתו ובשידה מצאה מזכרות מאותם ימים קשים שאותן כבר הכירה: אלבום לתמונות שאותו הכין בשבי מאריזת ביסקוויטים ומחברת זכרונות. השירים היו הפתעה גמורה. מעולם לא דיבר על המחברת ולא הציג אותה לבני המשפחה.

מעבר על השירים מעלה כי רובם המכריע הם שיריו של צבי בן-יוסף, בן למשפחה אריסטוקרטית מאוסטריה שעלה בגפו לארץ ישראל. הוא נחשב למפקד אמיץ ונערץ על לוחמיו בגוש עציון.

במאמר שפרסם חוקר הזמר העברי נחומי הר-ציון על בן-יוסף, הוא כתב "שהלוחם שבו השפיע על אישיותו היוצרת והמוסיקלית והכוח היצירתי שבו הקרין על מעשיו בחיי היומיום ועל דמות הלוחם הייחודית שלו".

מכיוון שמעולם לא דיבר על כך, לא נוכל לדעת מה הביא את ודיסלבסקי, נער בן 19 שנקלע לחוויית השבי הקשה, לאצור את שירי בן-יוסף. אבל לדברי עמיחי נועם מבית ספר שדה כפר עציון, שבו נערך היום (רביעי) כנס בנושא הקמת יישובי גוש עציון מחדש, "הגילוי הזה המחיש לנו שעוד לא הגענו לעולמות תוכן רבים שעוד צריך לחקור ולגלות בסיפור גוש עציון. זה הזכיר לנו שוב למה אנחנו מתאמצים כל כך הרבה כדי לספר את אותו סיפור. כשאני נחשף לעולמם הפנימי של הלוחמים, כפי שמשתקף ממחברת השירים, אני נחשף לעולמם הערכי".

הוא הוסיף כי "הסיפור של אריה, כמו גם הדברים שכתב בשבי, מאפשרים לנו הצצה ללב ולמחשבות של מי שבזכותם אנחנו כאן היום. בכנס 'קמים מהשברים' נעסוק בהקמת הישובים מחדש ובחזרת המתיישבים והמגנים מהשבי הירדני. במהלך הכנס נקדיש זמן מיוחד לשירים ולדברים שכתב אריה ובעצם באמצעותו נפתח לכולנו צוהר לדור לוחמי תש"ח".

ודיסלבסקי נולד בירושלים ב-1930, להורים שעלו מפולין. כשהיה בן 17 התגייס לארגון ההגנה. אשתו, ציפה, סיפרה כי את המדים קנה מכספו. הוא השתתף בכמה קרבות בעיר ובמרץ 1948 נשלח לגוש עציון והוצב במשלט "הגבעה הצהובה". חשיבות המשלט הייתה בכך שממנה היה קשר עין אל כל היישובים ואל מרבית המשלטים של הגוש.

בין השאר עסק ודיסלבסקי בפעולות מיקוש בסביבה ובהמשך הועבר לעמדה ששכנה במנזר הרוסי שעל ההר.

בגוש עציון היו ארבעה קיבוצים מבודדים שתוכנית החלוקה השאירה אותם מחוץ לגבולות המדינה. אחרי החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, ב-29 בנובמבר 1947, היו נתונים הישובים תחת איום קיומי. לצד הלוחמים, תושבי הישובים, הגיעו לעזרה לוחמי פלמ"ח והגנה.

סבב הקרבות האחרון והמכריע על הגוש החל ב-4 במאי והסתיים עם נפילת הישובים ב-14 במאי, במחיר דמים כבד: 242 תושבי הגוש ואנשי הגנה נהרגו בקרבות, רבים מהם נרצחו בטבח בכפר עציון. הירדנים לקחו בשבי 320 תושבים ואנשי הגנה והם נלקחו למחנה השבויים באום ג'מאל שבירדן, יחד עם עוד 380 שבויים ישראלים מנהריים, העיר העתיקה בירושלים, קיבוץ גזר, קרבות לטרון וארמון הנציב וכן עובדי חברת האשלג בים המלח.

בקרב במנזר הרוסי נהרג בן יוסף, ודיסלבסקי נלקח בשבי.

שם, בשבי, סיפרה האלמנה ציפה ודיסלבסקי, הייתה תקופה קשה מאד. הוא סיפר כי כבר מרגע הנפילה בשבי, כל הדרך היו השבויים הישראלים נתונים למכות שספגו בדרך מצד אנשים שעמדו בשולי הדרכים. אריה סיפר שבתחילת תקופת השבי השובים סיפרו להם כי ירושלים ותל אביב נכבשו. הייתה תחושה קשה של חוסר ודאות וכל זה תוך קיום בתנאים קשים. הם קיבלו אוכל מועט שכלל בעיקר ביסקוויטים עם תולעים.

השבויים זכו לאוטונומיה בניהול חייהם והם ניהלו את חייהם בתוך המחנה. בחודש יוני 1948 החלו לקבל מכתבים מהבית ולשלוח מכתבים באמצעות הצלב האדום.

גם ודיסלבסקי, כפרט, מצא דברים שיעזרו לו לשמור על רוחו ועל שיגרת חיים שפויה. במטרה לשמור על הרגלים קבועים הקפיד על סדר ועל ניקיון ומדי יום אחר הצהריים גם הקפיד ללבוש חולצה לבנה. הודות לתבונת כפיו ואהבתו לאמנות ולציור, יצר חפצים וצייר. כך, לדוגמא, מקופסת הביסקוויטים שקיבלו, הכין אלבום לתמונות.

בין אותם עיסוקים שמילאו את זמנו כתב במחברת שירים רבים, שחלקם הגדול הם שיריו של בן-יוסף. "הוא אהב והעריך את צבי בן-יוסף", סיפרה ציפה על בעלה. "כשהוא דיבר עליו הוא התרגש. לדבריו הוא וחבריו ממש העריצו אותו".

צבי בן-יוסף נולד למשפחה אמידה בפולין בשם אוטו דרסלר. כשהיה בן שש עברה המשפחה לווינה. הוא זכה לחינוך יוקרתי וסיים את לימודיו באוניברסיטת וינה בהצטיינות. הוא למד באקדמיה הקונסולארית שהכשירה לדיפלומטיה. אולם אחר כך בחר להתמקד במוסיקה ונסע לאיטליה כדי ללמוד נגינה בפסנתר וקומפוזיציה אצל אוטורינו רספיגי, כנר ומלחין איטלקי.

אבל כשסיים ללמוד שוב הפתיע את משפחתו והחליט לעזוב את הבית החם והמפנק ולעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לירושלים ונרשם ללימודי אמנות וספרות עברית. את שמו שינה למנחם-צבי בן-יוסף (שם אביו היה יוזף).

בזמן מלחמת העולם השניה עבר לקיבוץ מעלה החמישה, וב-1941 התנדב לשרת בצבא הבריטי והוצב במשימות אבטחה על מתקנים צבאיים. כששמר על שדה התעופה ברמת דוד חיבר את השיר הראשון שלו בעברית. השיר "הורה נהלל" חובר לחג העשרים של מושב העובדים הראשון בארץ ישראל.

עם השנים כתב והלחין שירים רבים, בהם כמה שירים שהיו לשירים מוכרים בישוב העברי. שירו "יש לי כנרת" הוא שיר מוכר עד היום. מי שביצע את שיריו היה שמשון בר-נוי עם קול הבריטון-בס העמוק שלו.

למרות פירסומו כמוזיקאי ועל אף שהתקבל לעבודה במחלקת המוזיקה של רדיו "קול ירושלים", החליט בדצמבר 1947 להתנדב לחי"ש (חיל שדה של ארגון ההגנה) בירושלים. במרץ 1948 נשלח כמפקד מחלקה לגוש עציון והוא קיבל את הפיקוד על המנזר הרוסי.

ודיסלבסקי סיפר לאשתו כי החיילים העריצו את בן-יוסף. הוא היה מבוגר מהם ויחד עם זאת גילה כלפיהם יחס טוב. הוא הקפיד לגלות דוגמה אישית, כך היה כשהתעקש ללכת זקוף מעל חייליו בעמדות. "הוא אמר להם שאם הוא יתכופף הם יישארו עם הראש באדמה ויפחדו להילחם", ציטטה ודיסלבסקי את בעלה. עוד סיפרה מפיו כי בן-יוסף חשב איך לשמח את הלוחמים ולהרים את רוחם. בלילה לפני הקרב על המנזר אף הורה לודיסלבסקי להביא אקורדיון מהמשלט לקיבוץ רבדים כי לדבריו חשוב לשמח ולחזק אותם בנקודה המבודדת בה נמצאו אנשי רבדים.

בליל ה-12 במאי 1948 תקפו החיילים הירדנים את המנזר.

נחומי הר-ציון במאמרו על בן-יוסף מתאר כי "אותה עת עמד צבי על הגג וירה, כשמקלע בידו, 'כמו דון קישוט, כמו אביר קדמון', לפי תיאורו של יצחק וייס. כשקראו לצבי להיזהר הוא אמר: 'כבר מאוחר מדי'! בנסיגה מהמנזר לתעלת הקשר נפגע בן יוסף, וליצחק וייס, שחש אליו, מלמל שורות משירו: ואם בקרב פול אפולה, רע, אתה את נשקי לנקמתי תיטולה".

ציפה ודיסלבסקי אומרת כי בעלה אהב מאד מוזיקה וזו סיבה נוספת שהעריץ את בן-יוסף. זו כנראה סיבה נוספת לכך שהיה לו חשוב לכתוב את שיריו. "אולי הוא חשש שהשירים ישכחו והיה לו חשוב להנציח אותם", אמרה.

במחברת גם שירים נוספים שזהות המחבר לא ידועה, אולי היה זה ודיסלבסקי עצמו שכתב אותם. בין אותם שירים, השיר "עבדאללה" המתאר בנימה הומוריסטית קצין ירדני קשוח במחנה השבויים.

11 חודשים אחרי שנלקח בשבי, השתחרר ודיסלבסקי ושב לביתו. כעבור זמן קצר החל לעבוד בחברת חשמל, שהפכה למקום העבודה שלו במשך 44 שנים.

הוא נישא לציפה לבית רובין (אביה, משה רובין, היה מהנדס הרדיו הראשון של קול ישראל) ונולדו להם ארבעה ילדים. "הם גדלו על סיפורי הקרבות על גוש עציון ועל השבי", סיפרה ציפה. לדבריה "אחרי מלחמת ששת הימים הגענו לבקר ואריה במסגרת עבודתו גם חיבר את הגוש לרשת החשמל הישראלית. הוא לא שכח אף פעם את החברים שנהרגו ויום הזיכרון היה יום קדוש עבורו ומדי שנה הוא הלך לטקס בר הרצל. החברים שלו מאותם ימים היו כמו משפחה עבורו".

וכעת, אחרי שכבר סיפר הכל, נמצאה כעת עוד מזכרת אחת אחרונה מאותם ימים.