אין סיבה לצאת למסעות לפולין. יש מספיק דרכים ללמוד על השואה בארץ

"חוק הרכוש" שנחקק השבוע בפולין, לפיו יש להגביל תביעות להשבת רכוש יהודי שהולאם על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, העלה על סדר היום את סוגיית הנסיעות של משלחות נוער מישראל למחנות המוות בפולין. מדי שנה יוצאים עשרות אלפי תלמידי בתי הספר העל-יסודיים בישראל לסיור בפולין.

לנושא זה שתי פנים: בישראל, היו מי שדרשו להפסיק את יציאת המשלחות כדי לפגוע כלכלית בפולין. גם מן הצד השני, קרא סגן שר החוץ הפולני פאוול יאבלונסקי לשקול להגביל את משלחות הנוער מישראל לפולין. לדבריו, "המסעות לא מתקיימים כראוי. לעתים מחלחלת לראשם של הצעירים שנאה לפולין". הוא הבהיר כי "ממשלת פולין תקבל בקרוב החלטות ביחס למסעות האלה כחלק מתגובתה הדיפלומטית למשבר עם ישראל".

נראה שהמשבר שפרץ סביב חוק הרכוש יצר הזדמנות לדון מחדש בהצדקה של מסעות הנוער לפולין.
על עצמי אני מעיד כי אף לא אחד מילדיי השתתף במסעות אלה. שיקולים שונים הנחו אותי, בעצה אחת עם ילדיי, בדרך להחלטה זו. מסע בני הנוער לפולין מוגדר כפעילות מרכזית במערכת החינוך בישראל סביב הוראת השואה. המסעות לפולין הוכרזו כ"אחת התופעות החשובות בעיצובו של זיכרון השואה", ומשרד החינוך אף הגדיר את מטרת המסעות כ"חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת".

תמוה בעיניי שתלמידים חייבים להרחיק עד לפולין כדי לחזק את שייכותם הלאומית ואת זיקתם להיסטוריה ולמורשת היהודיים. אם אכן כך הדבר, הוא מהווה ציון לגנאי למערכת החינוך שלנו. כדי ללמוד על אודות השואה ולעצב את זכרונה אין צורך לצאת מגבולות הארץ. ביקור במוזיאון "יד ושם", כמו גם בבית לוחמי הגטאות במוזיאון יד מרדכי ובמרתף השואה, יתרמו למטרה זו.

חשוב מכך, יש להפגיש את הנוער עם שורדי השואה המעטים שעדיין חיים בינינו, ובעיקר לרתום את התלמידים לסייע לשרידים אלה אם בסיוע פיזי ואם בהעלאת זכרונותיהם על הכתב למען הדורות הבאים. לשם כך אין צורך לנסוע לפולין.

מעבר לכך, המסעות של התלמידים כוללים ביקור באתרי תיירות. נסיעה משותפת של נוער צעיר בגיל ההתבגרות לתקופה לא קצרה, מטבע הדברים יוצרת פעילות שאינה מתיישבת עם מטרות המסע. הס מלהזכיר את תופעות בלתי ראויות המתרחשות הרחק מעין הפיקוח של ההורים, דוגמת בני הנוער שהשתכרו בלילות ואף הזמינו חשפנית לחדרם.

המסע לפולין כרוך בהוצאה כלכלית ניכרת ומעמידה את ההורים בפני לחצים מצד ילדיהם. זאת, לבד מתופעות מושחתות כמו קרטל משרדי הנסיעות שתיאמו מחירים והפקיעו את עלויות המסע. מעל הכל, המסע היקר יוצר אבחנה בין תלמידים שידי הוריהם משגת לממן את הנסיעה לבין בני המעמד הסוציואקונומי המוך שנגזר עליהם להישאר מאחור.

וכן, ישנו גורם נוסף. ככל שממשלת פולין תמשיך להכחיש זאת, בצד חסידי אומות העולם הפולנים, לא מעטים השתתפו ברציחתם של יהודים הן בתקופת השואה והן לאחריה. לעניין זה, די להזכיר את האירוע בו שרפו פולנים מאות יהודים באסם בידוובנה - ולא היה זה מקרה בודד.

אין זה מפתיע ש"חוק השואה", שנחקק בפולין בשנת 2018, הטיל עונש של 3 שנות מאסר על מי שייחס "לעם הפולני או לממשלת פולין" אחריות לרצח העם היהודי. מאז הוסרה הענישה, זה נכון, אך הדבר נעשה בתמורה להתקפלותה של ממשלת ישראל שניאותה להצהרה משותפת של ראשי הממשלות שגימדה עד העלימה את פשעי הפולנים. האם לשם נשלח את ילדינו לחזק את שייכותם הלאומית?

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הוועדה למלחמה בגזענות של הפורום הבינדתי הבינלאומי