האשמות ישראליות כלפי פולין באנטישמיות והחזרת שגרירים לא ישנו את החוק הפולני החדש. זה רק יצור אנטגוניזם ועוינות כלפי ישראל וכלפי יהודים בפולין. אם ניתן להגיע להישגים כלשהם בתחום החקיקה בפולין בהתייחס לרכוש היהודי ובכלל, הדבר יהיה באמצעות דיאלוג מתמשך ולא על ידי עימות.
אפשר לראות בחוק הפולני החדש שיכנס כנראה לתוקף בספטמבר 2021, על הגבלת תביעות השבת רכוש שורדי השואה, כהמשך לחוק האוסר על האשמת העם הפולני באחריות לשואה משנת 2018, ולהסיק מכך שהאנטישמיות, ואולי האנטי ישראליות, בפולין מתחזקת. זה אולי נכון, אבל גם פשטני, ומדוע? ראשית האנטישמיות בפולין מעולם לא נעלמה. היא הייתה פשוט חבויה, יחסית, ובהדרגה מרימה ראש כמו בשאר מדינות מזרח אירופה ובעולם בכלל.
זוהי מגמה מדאיגה ביותר הבאה עם עליית כוחות לאומניים וקיצוניים במקומות רבים. אבל צריך לזכור שבמלחמת העולם השניה, פולין התייצבה נגד גרמניה הנאצית, לחמה נגדה וסבלה רבות תחת הכיבוש הגרמני שנמשך כחמש שנים. בתקופה זו נרצחו על ידי הגרמנים שלושה מיליון יהודים פולנים וגם כשלושה מיליון פולנים שאינם יהודים, חלקם באותם מחנות ריכוז והשמדה שבהם נרצחו היהודים.
נכון שפולנים אנטישמיים רצחו יהודים והסגירו יהודים לידי הנאצים אבל היו גם פולנים רבים שהצילו יהודים. לראיה לכך, פולין היא המדינה שבה יש את מספר חסידי אומות העולם הגדול ביותר באירופה. ממשלת פולין לדורותיה הכירה מאז ומעולם ברצח העם היהודי בשטחה של פולין במלחמת העולם השניה, הקימה ביוזמתה אנדרטאות לשואה באתרי ההשמדה, והפכה אותם למוזיאונים להנצחת זכר השואה, בהם מבקרים מידי שנה אנשים רבים מרחבי העולם שחלקם אינם יהודים.
צריך לזכור שפולין היא מדינה ידידה לישראל וישראל זקוקה לידידים מפני שאויבים יש לה מספיק. מבחינת האזרח הפולני הפשוט, החוקים המדוברים הם לטובת העם הפולני וככאלה זוכים לתמיכה ציבורית רחבה. לכן, בצד שיח דיפלומטי בין ישראל לפולין על החוק החדש, צריך לנצל את ההזדמנות הזו במטרה לחזק את הדיאלוג עם הממשלה הפולנית והעם הפולני על אחריות פולין לזיכרון השואה ולהתנגדות לאנטישמיות.
שי אפרת הוא פסיכולוג והיסטוריון של השואה והאנטישמיות, מחבר הספר "שרדתי כדי לספר", מרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל.