וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

20 שנה אחרי אסון התאומים, האירועים באפגניסטן מוכיחים שלא למדנו כלום

20.8.2021 / 17:00

איש לא ישכח היכן צפה לראשונה במטוסים שהתרסקו אל תוך צמד הבניינים המפורסם. למרות התקווה שנלמד מאירועי 11 בספטמבר, תרבות המערב עדיין נתונה במצור על ידי ארגונים שלא מעוניינים בדמוקרטיה או זכויות אדם. גם אם המערב יגיב לטרגדיה באפגניסטן, ייתכן שיהיה מאוחר מדי

את ההלם של אותו היום נדמה שאי אפשר לשכוח. בני זוג ותיקים יכולים להתווכח מי התחיל עם מי וחברי ילדות יכולים להתדיין לנצח בשאלה היכן ישבו כשנכבש שער הניצחון בדרבי ההוא, אבל נדמה שאיש לא יישכח היכן צפה לראשונה, בעיניים קרועות לרווחה, במחזה שגבר על כל סרט אימה: מטוסים מתרסקים, זה אחר זה, אל תוך צמד הבניינים המפורסם ביותר בעולם - ומקץ שעות אחדות, את אלה קורסים מטה, אל מותם, אל היסודות - אל מותנו ואל יסודות קיומנו בעולם הזה.

רבים לא יאהבו את ההשוואה הזאת, שלכאורה הופכת מרצחים מנוולים לגיבורים, אבל מיחסי הכוחות הרי אי אפשר להתעלם: גוליית של העת החדשה, המדינה שהכניסה לכל בית בעולם - מסדרות טלוויזיה ועד קוקה קולה, שכבה מדממת על הרצפה שזכתה לימים לכינוי "גראונד זירו" - שכב מדמם על הרצפה, אחרי שכל ארסנל הפצצות החכמות והמטוסים החמקניים שלו הוכרע (ולו לרגע) בידי טרוריסטים ערבים עם סכינים יפניות.

זירת אסון מגדלי התאומים במנהטן, ניו יורק – 2001. AP
את ההלם של אותו היום נדמה שאי אפשר לשכוח. פיגועי 11 בספטמבר/AP

המראה ההוא שהפך את המעיים של כל העולם, היה מהפנט: קשה מאוד היה לשאת אותו, בלתי אפשרי היה לגרוע ממנו את העין ולו לשנייה - גם באלף שידורים חוזרים. אין כמעט אדם שלא ניסה לדמיין מה חשו האנשים במגדל השני, עת התקרב אליהם המטוס, אחרי שראו כבר מה עולל למגדל הראשון. איך הרגישו בקומות שמעל הפגיעה, כשהבינו שאין להם סיכוי להיחלץ בשלום? מה אנחנו היינו עושים במקומם? האם גם אנחנו בייאושנו היינו קופצים מחלון הקומה המאה, ובלבד שלא להישרף חיים? ולמי היינו שולחים הודעות טקסט של הרגע האחרון?

אלא שלא על הטרגדיה האישית התכנסנו כדי לדבר היום, אלא על הטרגדיה הקבוצתית, התרבותית, של כל מי שרואה עצמו כבן תרבות המערב.

נכתב כאן מקודם שמראות הפכו את המעיים של כל העולם - וזה אולי הלקח הראשון שהתברר כתוצאה מאירועי 11 בספטמבר 2001: העולם, כפי שאנחנו נוהגים לכנותו, הוא בסך הכל הפינה השמאלית העליונה של המפה, רבע הכדור הצפוני-מערבי, עם כמה גרורות - מהמזרח התיכון, דרך יפן ועד לאוסטרליה. זהו רבע העולם שאחראי לתרבות המערב, להיסטוריה שאנו לומדים בבית הספר, לעסקאות שנשקפות אלינו ממדורי הכלכלה, למוזיקה שאנו מאזינים לה, לסרטים, לספרים ואפילו לג'ינס עם הטי-שירט שרובנו לובשים כרגע. רבע הכדור הזה שצמח המאות האחרונות להיות מרכז העולם, הוא רק רבע כדור, והוא במצור.

עוד בוואלה!

הבריחה מקאבול נמשכת: 18 אלף אפגנים פונו, אלפים עדיין בשדה התעופה

לכתבה המלאה

במערב אין כל חדש

הנה מלכוד 22, או אם תרצו, מלכוד 11/9 של העולם המערבי: כדי לנצח במלחמה עם כוחות האופל שמאיימים לא רק על קיומך הפיזי כבודד, אלא על כל מה שאתה מאמין בו, אתה תידרש לוותר על חלק ממה שאתה מאמין בו. אנחנו, בישראל, שמתווכחים כל העת האם מדינה יהודית יכולה להיות גם דמוקרטית ולהיפך, מכירים את הקונפליקט הזה, ובהכללה ניתן לומר שגם ליברלים ישראלים שוחרי שלום, מבינים שהפריבילגיה הזאת (לרצות לחיות חיי חופש ושלום) שמורה למנצחים.

למה? כבר נמאס לנו להסביר לעולם, אבל יש מקומות שבהם גם יד שמושטת לשלום היא בסך הכל מהלך מקדים או משלים ליד האחרת שאוחזת באקדח. נסו להסביר את זה לתושב מערב אירופה או צפון אמריקה (בהכללה) ותראו שהוא לא מבין, איך בן אדם כמוך שלובש את אותם בגדים, צוחק מאותן סדרות וקופץ באותם הגולים, לא מבין שאין דבר כזה מוסלמי קיצוני רע, אלא רק מוסלמי שרע לו. כמובן שאפילו לא כל הישראלים שותפים לדעה הזאת, אבל רובנו כבר עייפנו מלהטיח את ראשינו בקיר ההיגיון המערבי שפשוט לא יכול להכיל את הקונפליקט המובנה הזה שבין מחשבות נאצלות ויצר ההישרדות הבסיסי.

במוקדם או במאוחר (מאוחר מדי?) ייפקחו עיני המערב לראות את שאנו, כאן בישראל, יודעים כבר מזמן: לא מדובר במשא ומתן על טריטוריה, כפי שקל מאוד לטעות ולחשוב, מדובר על התנגשות בין תרבויות שאחת מסוגלת לחיות לצד האחרת, אבל מגלה שהאחרת הכריזה עליה מלחמת חורמה, או אם לקרוא לילד בשמו: ג'יהאד.

לוחמי טליבאן בלשכת הנשיאות בקאבול, אפגניסטן, 15 באוגוסט 2021. AP
קשה לבוא בטענות לאמריקאים שנסים על נפשם מאפגניסטן. לוחמי טליבאן בלשכת הנשיאות, השבוע/AP

קל להתגולל על המערב על שאינו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי להילחם, לא כל שכן לנצח, וכמובן שמעל לכל זה מתנוסס החשש המיידי שלנו, שבטרם יבין המערב את אשר אנו למדנו כבר על בשרנו, הוא ינסה להפוך אותנו (הישראלים והיהודים) לכבש בסולחה המדומה בינו לבין האסלאם הקיצוני. הבעיה היא שגם אצלנו גדל המרחק מהעימות ככל שיש לנו מה להפסיד. במילים אחרות - ומבלי לגרור לדיון הזה עכשיו את ח"כ דוד אמסלם וד"ר אבישי בן חיים: זה לא מקרה שגם אצלנו הולכים ילדים עשירים ומפונקים לשרת במודיעין, בעוד ילדי הדתיים המזרחיים מהפריפריה ממלאים את הגדודים בחטיבות החי"ר. נכון שיש גם כמה מקרים הפוכים, אבל כבר הזהרתי: היום אנחנו מכלילים.

לכן מאוד קשה לבוא בטענות לאמריקאים שנסים על נפשם מאפגניסטן, מותירים את אזרחיה שהאמינו בהם ולהם, כטרף לחיות הטאליבן - אפשר לחשוב שאנחנו לא עשינו את אותו הדבר בדיוק לצד"ל, אי שם לפני 20 שנה, כשאימהות בתל אביב סירבו להמשיך לשלם את המחיר הכבד שגבתה מלחמת ההתשה הלבנונית.

אולי משום כך מתגנב הייאוש אל הלב. זה נחמד לברבר על זכויות אזרח תוך כדי לגימת קוסמופוליטן, תרתי משמע, על בר ממנהטן ועד לתל אביב, אבל האם לא היה זה הקולוניאליזם, שאינטלקטואלים מערביים מכים על חטאו, שבכלל אפשר להם להיות אינטלקטואליים? האם לא היה הכיבוש (לא בהקשר הישראלי) אבן הפינה שאפשרה את התבססות המדינות שהיום יוצאים בהם סטודנטים להפגנות מלאות בכוונות טובות?

תיעוד מאפגניסטן: לפחות 2 שני אנשים נפלו למותם לאחר שנתלו על מטוס/תיעוד ברשתות חברתיות לפי סעיף 27 א' לחוק היוצרים

אפוקליפסה עכשיו

בואו ונניח לרגע לפילוסופיה שמעמתת אותנו עם כל מה שקיווינו שאנחנו יודעים על עצמנו, ונדרש לפרקטיקה: העולם המערבי לא מגיב טוב לתוקפנות. זה נכון לפוטין שפולש לקרים, זה נכון למשחקי המלחמה של הסינים בים סין, וזה נכון אפילו לחוסר היכולת לחוקק ולאכוף חוקי חירום במציאות שבה נשחטים, בלב בירת צרפת, אנשים שחטאם היה קריקטורה לא מחמיאה של הנביא מוחמד.

ובכל זאת יש הבדל בין שני הראשונים לאחרון: רוסיה וסין מבקשות הישג טריטוריאלי שיקרין על מעמדן המדיני ההגמוני, כלומר - אלימות מהסוג הישן והלא טוב, שאנחנו מכירים ויודעים איך להילחם בו או איך להכיל אותו ולטפל בו (גם) באמצעים דיפלומטים. הזוג האחרון הוא לא מלחמה על טריטוריה או על הגמוניה פוליטית, כי אם על תפישת עולם, על "החיים עצמם", על דמוקרטיה, על זכויות אדם, על כל מה שמתכנס מתחת למילה הזאת שמבדילה בין מי שריסק מטוס אל תוך עינה האחת של ארצות הברית, לבין מי שזינק מהקומה המאה שלה.

תושבים אפגניים שנמלטו מבתיהם בגלל הטליבאן, 9 באוגוסט 2021. AP
אירועי השבוע האחרון מוכיחים שלא למדנו כלום ממה שאירע במנהטן. אפגניים שנמלטו מבתיהם, בשבוע שעבר/AP

אני זוכר את הלך הרוח אז בישראל: סוף סוף יבינו, ככה לפחות קיווינו, שיבינו שאנחנו נתונים במלחמה מול אויב דמוני שלא יסתפק בשום דבר זולת השמדה מוחלטת של כל ערך תרבותי מוכר לנו.

הלך הרוח הזה החזיק זמן קצר בלבד, אחריו הגיע ההתחפרות המוכרת והמובנת כל כך במנעמי החיים שיש עדיין למערב להציע, הדחקה קוראים לזה. גם בארצות הברית, גם באירופה וגם אצלנו כאן בישראל, מרבים לדבר על איפוק כסמל לכוח. הבעיה היא שהוא סמל לכוח רק בעיני מי שיודעים להתאפק. אצל האחרים הוא נתפס כחולשה - המגדלים הגבוהים בעולם (לשעתם) שקורסים ארצה, הם תמונת הניצחון של הטאליבן, דאע"ש, אל-קאעדה, ג'בהת א-נוסרה (וכן, אני יודע שלא כל השמות האלה הם מקשה אחת, אבל ביחס למערב, דווקא כן), יו ניים איט.

כשחזינו בעיניים עצומות לרווחה בסמלי המערב מתמוטטים בזה אחר זה, קיווינו שלפחות הלקח יהיה לנו לשלל, אבל אירועי השבוע האחרון בקאבול, אפגניסטן, מוכיחים שלא למדנו כלום ממה שאירע במנהטן, ניו יורק, בדיוק לפני עשרים שנה: המערב, אם יגיב, יגיב באיחור - והשאלה היחידה עתה אם יהיה זה מאוחר מדי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully