עמותת "יוזמות אברהם" מפרסמת היום (רביעי) את ממצאי סקר הביטחון האישי בחברה הערבית בערים המעורבות לשנת 2020. הדוח שערכה עם מוסד שמואל נאמן בטכניון מתפרסם בצל אירועי המהומות בערים מעורבות במהלך מבצע "שומר החומות" בחודש מאי.
הדוח מצביע על הבדלים משמעותיים בתפיסת הביטחון האישי בין ערבים ליהודים בערים המעורבות, וגם בין ערבים לערבים ביישוביהם.
נתון הממחיש את הצורך בעיסוק בתופעות של אלימות ופשיעה בחברה הערבית בערים המעורבות, הוא מספר קורבנות ההריגה והרצח באוכלוסייה זו בשנים האחרונות.
עוד בוואלה!
על פי יזמות אברהם, בשנת 2018 נהרגו בנסיבות אלימות 19 ערבים תושבי הערים המעורבות, מתוך 71 הרוגים מקרב כלל האזרחים הערבים במדינה בשנה זו (קרוב ל-27% מכלל ההרוגים).
בשנת 2019 עלה מספר ההרוגים ל-21 (כ-24% מ-89 ההרוגים בחברה הערבית בשנה זו). בשנת 2020 מספר ההרוגים הערבים בקרב תושבי הערים המעורבות עמד על 21 (כ-22%, מתוך 96 הרוגים ב-2020). זאת, אף על פי ששיעורם של האזרחים הערבים שמתגוררים בערים המעורבות הוא רק כ-10% מכלל החברה הערבית.
הסקר התקיים בחודשים נובמבר-דצמבר 2020, והוא נערך על בסיס דגימה של שש ערים מעורבות (חיפה, עכו, לוד, רמלה, תל אביב-יפו ומעלות-תרשיחא). הוא כלל 304 מרואיינים ערבים שרואיינו פנים אל פנים בשפה הערבית בבתיהם. את עריכת הסקר הוביל היועץ האקדמי של מיזם "קהילות בטוחות", ד"ר נוהאד עלי, ביוזמות אברהם ויו"ר תחום יהודים-ערבים-מדינה במוסד שמואל נאמן.
לצורך ההשוואה ליהודים בערים אלה, נערך סקר בקרב החברה היהודית, שכלל 125 משיבים שהשיבו באמצעות שאלון טלפוני ומקוון. מכון מסקר לשירותי סקרים ומחקר ביצע, ניהל וריכז את הסקר בקרב היהודים.
בין ממצאי הסקר נמצא כי 60.8% מהערבים תושבי הערים המעורבות חשו היעדר ביטחון אישי בעיר מגוריהם בשנת 2020, לעומת 27.5% מהנשאלים היהודים בערים המעורבות שחשו כך.
ככלל, אצל הערבים תושבי הערים המעורבות רמת האמון במשטרה נמוכה עד נמוכה מאוד בכל הערים המעורבות שנבדקו. בעיר מעלות תרשיחא, 22% מהתושבים הערבים השיבו כי יש להם אמון או אמון מלא במשטרה, בעוד בעכו רק כ-12% ובחיפה רק ל-4% מהתושבים הערבים יש אמון במשטרה.
ברמלה עוד פחות, רק 3.9% וביפו בתחתית הדירוג, 3.8%.
שיעור תושבי הערים המעורבות שמדווחים על היעדר ביטחון אישי גבוה מהשיעור של הנשאלים בכלל המדינה (37.2% מהערבים ו-10.6% מהיהודים בכלל הארץ).
82.9% מהתושבים הערבים בערים המעורבות היו מודאגים מתופעות האלימות והפשיעה, יותר מכלל האזרחים הערבים (ש-75.8% מהם היו מודאגים מתופעת האלימות, ו-74% היו מודאגים מהפשיעה).
התופעה המדאיגה ביותר בערים המעורבות (מבין התופעות הספציפיות של אלימות ופשיעה) בשנת 2020 היא ירי ושימוש בנשק, שמדאיגה 83.8% מהערבים בערים המעורבות. 80.6% מהנשאלים בערים המעורבות מודאגים או מודאגים מאוד מעבירות רכוש (לעומת 63.7% מכלל האזרחים הערבים) ו-79.9% דיווחו שהם מודאגים מאלימות נגד נשים (בהשוואה ל-65.8% בחברה הערבית הארצית).
תופעת דמי החסות מדאיגה את התושבים הערבים בערים המעורבות פחות מתופעות אחרות של אלימות ופשיעה (63.6% מודאגים), אך אפשר לראות שבנוגע לכל התופעות, שיעור הערבים בערים המעורבות שמודאגים מהן, גבוה יותר משיעורם של הערבים המודאגים בכלל המדינה.
95.4% מהערבים בערים המעורבות מסכימים או נוטים להסכים כי "בישראל ניתן להשיג נשק חם בקלות", לעומת 52.5% מהיהודים תושבי הערים הללו.
ערבים בערים המעורבות חשים פגיעים יותר מיהודים: חשש מעבירות רכוש - 79.9% מהנשאלים הערבים השיבו כי הם חוששים או חוששים מאוד להיפגע מעבירות רכוש ב-2020. לשם השוואה, רק 16.6% מהנשאלים בחברה היהודית דיווחו על חשש כזה.
חשש מעבירות אלימות - 73.9% מקרב הנשאלים בחברה הערבית חוששים מכך, לעומת 24.2% מקרב הנשאלים בחברה היהודית.
חשש מפשעי שנאה - 65.1% מהתושבים הערבים בערים המעורבות חששו להיפגע מפשעי שנאה ב-2020. לשם השוואה, רק 18.4% מהתושבים היהודים בערים המעורבות חששו מפשעי שנאה.
התופעה היחידה שהתושבים הערבים חששו להיפגע ממנה יותר מתופעות של אלימות ופשיעה ב-2020 היא התפשטות נגיף הקורונה (84.9% מקרב התושבים הערבים של הערים המעורבות לעומת 45% מהתושבים היהודים).
38.1% מהערבים תושבי הערים המעורבות ציינו שהמקום בו נחווה האיום הגדול ביותר על תחושת הביטחון האישי הוא יישוב מגוריהם. 31.4% ציינו כי המקום בו הם חשים הכי מאוימים הוא הרחוב. זאת, בשונה מהחברה הערבית הכללית, שבה 25.3% מהאזרחים חשים מאוימים ביישוב המגורים, ו-17.4% חווים היעדר ביטחון אישי ברחוב.
אמנון בארי-סוליציאנו וד"ר ת'אבת אבו ראס, מנכ"לים שותפים בעמותת יוזמות אברהם, אמרו כי "הממצאים מראים כי הביטחון האישי של הערבים בערים המעורבות מעורער במיוחד, ומצבם גרוע יותר אפילו ממצב התושבים הערבים ביישובים והערים הערביים".
הם אמרו כי התמונה העגומה הזו נובעת מהיעדר התייחסות לאתגרים הספציפיים של הערים המעורבות, "שבהן אי השוויון בין יהודים לערבים זועק. גם התכניות הממשלתיות לפיתוח כלכלי של החברה הערבית בשנים האחרונות השאירו את תושביהן הערבים של הערים המעורבות מאחור".
לדבריהם, "כדי לעצור את תופעת האלימות והפשיעה ולמנוע התלקחות נוספת בערים המעורבות, חייבים לתת תשומת לב מיוחדת לנעשה בהן, הן מבחינת הסדרת מדיניות שוויונית וסגירת פערים, והן ברמה של מענה מתאים של שיטור ואכיפה".
"תופעת האלימות והפשיעה בערים אלה חייבת לקבל תיעדוף גם בתכניות הממשלתיות וגם ברמה המקומית", המשיכו השניים. "מיסוד הגדרה לערים מעורבות בישראל, שתאפשר הסדרת המדיניות ביחס להקצאת תקציבים ולשוויון בשירותים בקרב כל תושבי הערים המעורבות, ערבים ויהודים כאחד, הוא הכרחי. כך גם הכללת הערים המעורבות בתכניות ממשלתיות לפיתוח כלכלי של החברה הערבית. בנוסף, יש לקבוע מפתח לכוחות ולתקני המשטרה בערים המעורבות לפי רמת הפשיעה בעיר ולפי קריטריונים חברתיים שונים, ולא רק לפי מספר התושבים בעיר כפי שקיים היום".