אחרי שבמשך חודשיים ראש הממשלה נפתלי בנט לא הקשיב לאנשי המקצוע וקיבל ביקורת קשה, הוא היה צריך אנשי מקצוע שיצדדו בו ובמהלכים של "להכיל את התחלואה והתמותה", וביקש ממנהלי בתי החולים את הגיבוי הפומבי שלהם בתמורה להגדלת התקנים והתקציבים. להצהיר כשהוא לצידם, להתראיין בתקשורת ולהגיד שהם מסוגלים לעמוד בגל ההנוכחי, גם אם הוא יתרחב בשל היעדר ההגבלות.
כך, מצד אחד נראו עומסים ובתי חולים שמבקשים ממשרד הבריאות ויסות בפינוי חולים, ומצד שני ריאיונות שתומכים באי הטלת הגבלות וגיבוי לממשלה. המנהלים נדחקו לפינה בעקבות חוק ההסדרים החדש, שמאיים לפטר אותם אישית במקרה של אי-עמידה בתקציב. מיותר לציין שכל בתי החולים בארץ מסיימים את השנה בגירעון, זה חלק מהמבנה הקלוקל של מערכת הבריאות.
לקריאה נוספת
במקום לתקן את השיטה, הממשלה גרמה למנהלים להגיד תודה על מה שניתן להם, גורמת לתחושה שניתן בחסד ולא בזכות. רופאים, שאמונים על בריאות, מבינים את המחיר של הגדלת התפוסה ואת אי היכולת לאייש תקנים חדשים יש מאין - הכשרה של אחות לחדר מיון נמשכת שנה, של רופאים לחדר מיון חמש שנים - מצהירים שהתכנית החדשה של בנט תפעל למרות הכול.
אין כאן דיל מלוכלך או לא חוקי. גם לא דמי שתיקה. פשוט ראש ממשלה שנשאר בלי גיבוי של שאר חברי הממשלה שמעדיפים להתרחק מהאירוע, ובלי אנשי המקצוע במשרד הבריאות שלא מאמינים בשיטות שלו ומאלצים אותו לנקוט בהגבלות. הוא צריך גיבוי, וקיבל אותו דרך הדבר היחיד שנותר לו - כסף ומשאבים.