פרשת ישראל ביתנו הסתיימה בגזר דין הכרחי. אך עדיין נותר סימן שאלה גדול

גזר הדין של פאינה קירשנבאום שנשלחה ל-10 שנות מאסר הוא אירוע חשוב ביותר במלחמה בשחיתות. אך לצד סימן הקריאה הזה, תמיד יישאר גם סימן השאלה - כיצד פרשה ששמה המוצדק הוא "פרשת ישראל ביתנו", הסתיימה מבלי שיו"ר המפלגה ליברמן - היושב כיום על הקופה הציבורית - נחקר

בשנות קיומנו, ידענו אזרחי מדינת ישראל אין סוף פרשות שחיתות. הספקנו די יפה ב-73 שנה - ידלין, עופר, אבו חצירה, הירשזון, אולמרט, המשפט נגד נתניהו (בחזקת חף מפשע כמובן), ועוד ועוד. אבל, פרשה כזאת לא ידענו ולא הכרנו - פרשת ישראל ביתנו, פרשת 242, היא אולי הביטוי המכוער והדוחה ביותר של שחיתות בישראל, כזה שמשלב ז'אנרים של שוחד וגניבת כספי ציבור. נכון, ההרשעה היא לא בגניבה, אבל המשאב שאתו בוצעו יחסי השוחד בין פאינה קירשנבאום עם הגופים השונים הוא הכספים הקואליציוניים - כלומר, הכספים שלכם.

לכן, גזר הדין הקשה שנחת היום (רביעי) על ראשה של קרשנבאום, עד לפני כמה שנים הדמות החזקה ביותר במפלגת ישראל ביתנו למעט מנהיגה, אביגדור ליברמן, הוא גזר דין חשוב, משמעותי, ובתקווה גם מרתיע, אם כי על זה לא הייתי חותם.

בתקווה שגזר הדין היה גם מרתיע. פאינה קירשנבאום מחוץ לבית המשפט, היום (צילום: ראובן קסטרו)
רוב אלה שאנחנו מכנים "מושחתים", מישהו השחית אותם. מישהו, למשל כמו קירשנבאום

נזכיר רק בכמה מילים את השיטה: המפלגות באותה תקופה קיבלו מסגרת תקציב של כספים קואליציוניים שאותם היו יכולים להשקיע בתחומים שתואמים את האג'נדה המפלגתית שלהם. בפועל, הכסף המדובר יושב במשרד האוצר, וכדי למשוך אותו, היה צריך לכוון אותו היישר אל הארגון הנתמך. נניח, אם ישראל ביתנו חשבו שאיגוד הכדורסל הוא ארגון שצריך להשקיע בו, קירשנבאום היתה מעבירה הוראה לאוצר להעביר את הכסף המדובר ישירות לעמותה.

מה שקרה בפועל, זה שקירשנבאום ויד ימינה, דאוד גודובסקי, פיתחו שיטה מושחתת במיוחד, לפיה מי שביקש את הכסף הגדול, התבקש גם להחזיר חלק ממנו אליהם ישירות, וזאת בדרכים שונות ומשונות: או בדמות שכירת אנשי מקצוע עבורם, תחת סעיף תקציבי פיקטיבי (למשל ייעוץ תקשורת לקירשנבאום), או בשכירת ספקים שונים עבורם, או בטיסות ומתנות, או אשכרה בכסף מזומן - זה שכונה על ידי קירשנבאום וגודובסקי "ירוק".

הידיים המושחתות הללו נשלחו לכל עבר - עמותות חברתיות, מועצות מקומיות, חברות כלכליות, איגודי ספורט. אין יותר מושחת מזה, פשוט אין. עד כדי כך מושחת, שהחקירה הניבה לא מעט עדי מדינה שהחליטו לפתוח, בהם ראשי מועצות אזוריות כמו גרשון מסיקה מהשומרון, ומוצי דהמן מגילות.

המסר ש"ככה זה עובד" הוא המשחית מכולם

אלא שמה שעשו קירשנבאום וגודובסקי היה הרבה יותר מזה. הם לא רק שלחו ידם בכסף ציבורי, אלא על הדרך גם השחיתו אנשים וגופים שבאמת רצו לעשות טוב. הדוגמה הקיצונית לכך היא הסיפור של עמותת "איילים" - ארגון של צעירים חדורי מוטיבציה לעשות ציונות בידיים וברגליים, להגשים חזונות שרבים מאתנו כבר שכחו, כמו יישוב הנגב, לתרום לקהילה ומה לא. מתן דהן ודני גליקסברג הם שני הירושלמים לשעבר שהובילו את הפרויקט הזה במשך שנים, גייסו שותפים, גייסו תומכים, וכמובן גייסו כסף. בדרכם לבנות כמה שיותר מהר, הם נפלו בהצעות של גודובסקי וקירשנבאום, עד שירד להם אסימון.

"מחובת בית המשפט לתרום את חלקו למלחמה בשחיתות". השופט לוי (צילום: ראובן קסטרו)
"יידעו האזרחים, שומרי החוק ומשלמי המסים שכספם אינו הפקר"

הוא ירד כשדאוד החל לבקש מהם כסף מזומן בחזרה. קרשנבאום וגודובסקי נתנו לדהן, גליקסברג, ואנשים טובים נוספים להבין ש"ככה זה עובד". המסר הזה, הוא המשחית מכולם. בעיקר בקרב אנשים שרוצים לעשות טוב ומבינים שעל הדרך הם חייבים להתלכלך. אני מאלה שמאמינים שרוב אלה שאנחנו מכנים היום "מושחתים", הם כאלה לא בשם תואר, אלא בשם פועל סביל - כלומר, מישהו השחית אותם, מישהו, למשל כמו קירשנבאום, שחילקה בתקופת כהונתה בכנסת כמיליארד ומאתיים מיליון שקלים.

הפיל שבחדר. ליברמן (צילום: פלאש 90, יונתן זינדל)

"בנסיבות אלה", כתב השופט ירון לוי, "עם כל הכאב והקושי האנושי הכרוכים בכך, העדפת אינטרס ההרתעה אינו רק מוצדק אלא הכרחי וחיוני להמשך קיומה של חברה מתוקנת וחפצת חיים... מחובת בית המשפט לתרום את חלקו למלחמה בשחיתות שלטונית, באמצעות מסר עונשי חד וברור. יידעו האזרחים, שומרי החוק ומשלמי המסים שכספם אינו הפקר וכי מנהיג, או כל איש ציבור באשר הוא, שיקהה לבבו וישלח ידו בכספי הציבור, לצרכיו, לצרכי משפחתו, לעצמו, למפלגתו, למקרוביו, למעמדו, לטובתו ולתענוגות חיו - ייענש במלוא חומרת הדין". קרשנבאום נשלחה לעשר שנות מאסר. עונש קשוח.

פיל בחדר ושמו ליברמן

ואחרי כל זה, חייבים לדבר על הפיל שבחדר, או יותר נכון, הפיל שיושב היום על הקופה הציבורית בישראל, ח"כ אביגדור ליברמן. ליברמן, מנהיג המפלגה מיום שייסד אותה, לא היה חשוד בפרשה הזאת, לא נחקר, אפילו לא מסר עדות. זה אחד המחדלים הלא ברורים בפרשה הזאת, שכן איך שלא תביטו על זה מדובר היה בכספים הקואליציוניים שהוקצו למפלגה שעמד בראשה.

בווידאו: סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום נשלחה ל-10 שנות מאסר (צילום: ראובן קסטרו)

האם באמת לא ידע כלום ממה שהתרחש? ממה שקרה שם? בנובמבר 2016 חשפתי בחדשות 10 (היום 13) את עדותו במשטרה של מוצי דהמן, לשעבר ראש מועצת מגילות שהפך להיות עד מדינה בתיק. דהמן מספר על הדרכים הנלוזות שבהן העביר ללוביסט ישראל יהשע כסף מזומן, בין השאר בקיטים של חברת "אהבה", ובקופסאות תמרים, כשהאחרון, על פי עדותו, אומר לו שהכל נעשה בידיעת ראש המפלגה ליברמן. האם לא היה די בכך כדי לקרוא לליברמן לכל הפחות לעדות? ובכן, החוקרים והפרקליטים שהיו פוסט טראומטים מהביקורת הרבה שנמתחה על כשלונם בהוכחת האישומים נגד ליברמן בתיק חברות הקש ועל מריחת הטיפול בתיק במשך כל כך הרבה שנים, כלל לא טרחו להעמיק ולבדוק את מידת ידיעתו של ליברמן למה שהתרחש בתוך מפלגתו.

אם כן, גזר דינה של קירשנבאום הוא יום חשוב במלחמה בשחיתות הציבורית, ובכל זאת לצד סימן הקריאה הזה, תמיד יישאר גם סימן השאלה - כיצד זה פרשה ששמה המוצדק הוא "פרשת ישראל ביתנו", הסתיימה מבלי שמנהיג אותה מפלגה נחקר, ואפילו מבלי שנקרא למסור עדות במשטרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully