"עד שאת לא רואה מוות בעיניים - את לא מבינה"; 45 שנה אחרי אנטבה - ציפי נזכרת ומדברת לראשונה

במשך 45 שנה שתקה ציפי כהן, בתו של פסקו כהן ז"ל, מהרוגי מבצע אנטבה: "עצוב שאנשים לא יודעים שהיו שם הרוגים. כל השנים הרגשתי לא בנוח להיות זו שהורסת את השמחה של עם ישראל על המבצע שלא היה כמוהו. כשהייתי אומרת שאבי נהרג, שאלו אם אני הבת של יוני". ריאיון מיוחד

ציפי כהן עלתה יחד עם אחיה קובי והוריה חנה ופסקו כהן על טיסה לפריז ב-27 ביוני 1976. באותה נקודת זמן מדובר היה בעוד טיסה לחו"ל עבור משפחת כהן מחדרה, וציפי בת השמונה לא ידעה שהטיול הזה יטלטל את חייה. "כשהייתי מספרת שאבא שלי נהרג במבצע אנטבה לא הייתה מודעות, אנשים היו מסתכלים עלי מבולבלים שואלים: 'מה את הבת של יוני'?", סיפרה השבוע באירוע שהתקיים לציון 45 שנים למבצע, ונערך במרכז פרס לשלום.

ציפי מספרת כי החיים של בני המשפחה לפני מבצע אנטבה היו יפים, כלכלית ונפשית. אב המשפחה פסקו היה רופא, ואמה חנה הייתה אחות. "אבא מפנק ותומך, חיינו ממש בבועה", אמרה. ובזמן שטיסות לחו"ל נחשבו אז לאטרקציה נדירה מאד, ציפי הקטנה יצאה כבר כמה פעמים מגבולות הארץ. הנסיעה, שנערכה לכבוד טיול בר המצווה של קובי, נהפכה לכזו שבני המשפחה לא ישכחו לעולם.

עוד בוואלה!

45 שנה למבצע אנטבה, הלוחם שפרץ את הטרמינל משחזר: "ראיתי את יוני נופל"

לכתבה המלאה
"אמא ואחי היו שבורים. נכנסתי לתפקיד החזקה, שצריכה לשמור עליהם". ציפי כהן וחברתה באירוע 45 שנה למבצע אנטבה (צילום: מערכת וואלה!, אלעד מלכה)

במהלך חניית ביניים באתונה, עלו ארבעה מחבלים למטוס, בהם שני מחבלים פלסטינים. אמה של ציפי ראתה שהשניים עלו למטוס בעודם אוחזים בקופסת פח, ושאלה אותם מה יש בתוכה. הם ענו לה כי מדובר ב"סוכריות בשביל הילדים שלך". רק בהמשך, גילו ציפי ובני משפחתה שבקופסה היו כלי נשק.

ציפי, שישנה בזמן ההמראה מאתונה, התעוררה למשמע קולות המחבלים שחטפו את המטוס. על אף שלא הבינה בדיוק מה היא רואה מול עיניה, ציפי נענתה לבקשת אביה לשים את ידיה על ראשה, כפי שדרשו מהם החוטפים. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות. לאחר שעות באוויר, החוטפים הנחיתו את המטוס בלוב, שם הוא תודלק וחנה במשך שבע שעות. ציפי מספרת שבמהלך זמן ההמתנה המזגנים הפסיקו לפעול, וכי המטוס הלך ונעשה מצחין.

המטוס נחת לבסוף באנטבה שבאוגנדה. "בתור ילדה מפונקת, שאלתי את אמא האם נקבל חדר במלון", מתארת ציפי את הרגעים שלאחר הנחיתה. "לא פחדתי, כי לא הבנתי כל כך מה קורה. מצד אחד ראיתי את המבוגרים לחוצים, אבל אני מניחה שבסך הכול אני בן אדם אופטימי, לפני אנטבה וגם אחרי".

"אבא היה הדמות הדומיננטית בבית, אבא מפנק ותומך, חיינו ממש בבועה". פסקו כהן ז"ל (צילום: מערכת וואלה!, באדיבות המשפחה)

האירוע לציון 45 שנה למבצע אנטבה שנערך במרכז פרס לשלום

בני הערובה הישראלים הופרדו מיתר החטופים, וציפי חשה כיצד הימים חולפים. למרות הסיטואציה המורכבת, היא מספרת שהיא לא חששה במיוחד. "הרגשתי שאמא, אבא ואח שלי פה, הייתי איכשהו בסדר", היא חולקת. "הבנתי שאני פה, אבל עד שאת לא רואה מוות בעיניים, את לא באמת מבינה".

בעודם נצורים בשדה התעופה, נהגו הילדים הישראלים לשחק עם ז'אן ז'אק מימוני בן ה-19, שנורה למוות מאש צה"ל במהלך המבצע. "ז'אק ז'אק היה הגננת שלנו, המפעיל שלנו", ציפי נזכרת. "כמו שאנשים לא יודעים שאבא שלי נהרג שם, אנשים בכלל לא זוכרים שהיו הרוגים באנטבה. זה עצוב".

שבוע לאחר החטיפה, ב-4 ביולי 1976, החלו כוחות צה"ל במבצע החילוץ ההירואי. "עם הפריצה של צה"ל התחיל בלגן שלם, פיצוצים וצעקות", מתארת ציפי את הרגעים הדרמטיים. "אבא תפס אותי ואת אמא ומשך אותנו לקיר בשביל להגן עלינו. ואז הוא התרומם, כי הוא לא ראה איפה קובי אחי נמצא. הוא קם וחטף צרור יריות. הוא נפצע קשה ממש, לידי. אמא, שהיא אחות מוסמכת, ניסתה לחסום את הדימום שלו. ככה היינו במשך כל זמן חילופי היריות. אבא המשיך לדמם והחיילים אמרו לנו לרוץ למטוס ההרקולס".

"קופסת הממתקים" של המחבלים הכילה נשק. 45 שנה למבצע אנטבה. ציפי (מימין), אמה ואחיה בנחיתה (צילום: מערכת וואלה!, באדיבות המשפחה)

לדברי ציפי, "אמא הריצה אותנו למטוס. הייתי בלי נעליים, ולמרות שהיה כבר לילה, הכביש בשדה התעופה בדרך למטוס היה חם מאוד. אמא שלי דחקה בי לרוץ למטוס בכל זאת. החיילים הביאו את אבא על אלונקה". ציפי מספרת כי במטוס שרר שקט: "חילקו לנו שמיכות טרמיות, ואז נחתנו בקניה לתדלק, שם גם הורידו את אבא שלי".

חיל הרפואה של צה"ל, שהתכונן למקרה שיהיו פצועים, הכין מבעוד מועד בית חולים שדה בקניה, בו טופל בין היתר פסקו כהן, אביה של ציפי, אשר מתארת את אותן שעות קשות: "נחתנו בארץ ואמא לא הבינה עדיין מה קורה עם אבא. היא חזרה חולה ומבולבלת וחשבה שצריך ללכת לבית החולים תל השומר כדי לחפש את אבא, כי בטח העבירו אותו".

"כשפיזרו אותנו הלכנו לבית של דוד שלי", ממשיכה ציפי. "אני זוכרת שלמחרת היום אני משחקת בחדר של הבת דודה. בני המשפחה יושבים כולם בסלון ופתאום אני שומעת דפיקות בדלת. מישהו נכנס, מדבר עם אמא ואז היא צורחת ואני רואה אותה מכה עם הידיים שלה. ופה הילדה המפונקת שהייתי, שחיה את החיים בכיף, התנדפה סופית. כל מה שעברתי בשבוע התנקז לרגע מאוד קשה. עד אותו רגע הייתי בטוחה ש'אוקי אבא פצוע, יטפלו בו והוא יחזור'".

"כשהייתי מספרת שאבא שלי נהרג במבצע אנטבה היו שואלים אם אני הבת של יוני". יוני נתניהו ז"ל (צילום: GettyImages)

"פתאום הייתי צריכה להתמודד עם מציאות אחרת, עם כל הקושי של החיים", מספרת ציפי. "אמא ואחי היו שבורים. נכנסתי לתפקיד החזקה, שצריכה לשמור עליהם. אבא היה הדמות הדומיננטית בבית ונותר חלל. כל שנה אני יותר מעריצה את אמא שלי, כמה כוחות היא נתנה לנו. אני מסתכלת עליה בתור אישה אחרי טראומה עם שני ילדים - אין מילים לתאר את העוצמה שלה. איך עושים את זה בכלל?".

"במשך כמעט 40 שנה לא התעסקנו עם מבצע אנטבה יותר מדי", היא מדגישה. "פה ושם היינו הולכים לאירועים ממלכתיים, אבל תמיד המעטנו להתראיין, כי בשבילי זה לחזור בלי אבא". אבל גם אחרי שאיבדה את אביה כילדה בת 8, החיים של ציפי נמשכו. היא סיימה את בית הספר ושירתה בצבא ביחידה 504, שם גם הכירה את בעלה. לאחר הצבא, סיימה תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון בחוג לספרות אנגלית, התחתנה והקימה משפחה. בתה בת ה-26 ובנה בן ה-24 הם כיום סטודנטים.

"כל שנה אני יותר מעריצה את אמא שלי, כמה כוחות היא נתנה לנו". ציפי, בני משפחתה וסורין הרשקו (צילום: מערכת וואלה!, אלעד מלכה)

לפני חמש שנים, כחייל בצה"ל, יצא בנה לאוגנדה במסגרת משלחת ממלכתית וביקר בטרמינל של שדה התעופה בו הוחזקו החטופים. "רצו שגם אני אטוס בל חששתי", מודה ציפי. "בסוף זכיתי לראות את הבן שלי שם, וזו סגירת מעגל אמיתית".

אמה חנה, שנשארה אלמנה עם שני ילדים קטנים, הצליחה להמשיך בחיים ולהקים עסק, חברה לאבחון רפואי של אולטרא סאונד רנטגן, שפועלת עד היום כעסק משפחתי. לאחר מספר שנים גם נישאה האם מחדש, לאב חורג לציפי, שהייתה אז בת 13.

לפני חמש שנים ערכו מי שהיו "הילדים של מבצע אנטבה" מפגש קבוצתי. "פתחנו קבוצה וואטספ והפכנו לחבורה", מספרת ציפי. "כולם מכירים את בני הזוג ונפגשים. חוגגים לסורין הרשקו יום הולדת, נפגשים למנגל 'על האש', כולם מכירים וכבר נהיינו כמו משפחה".

"אנטבה זה משהו שלא היה ולא יהיה. אנחנו חלק מהמבצע הכי מטורף שהיה". ציפי ואמה במרכז פרס לשלום ולחדשנות (צילום: מערכת וואלה!, אלעד מלכה)
רבין ופרס מקבלים את פני השבים ארצה במבצע אנטבה (הקלטה: באדיבות ארכיון משרד הביטחון, עריכה: שניר דבוש)

"לי אישית זה מאוד עזר, עם כל מה שאגרתי משך 40 שנה", מציינת ציפי. "כשהייתי מספרת שאבא שלי נהרג במבצע אנטבה, לא הייתה מודעות, אנשים היו מסתכלים עלי מבולבלים. היו שואלים, 'מה את הבת של יוני? לא את לא הבת של יוני'. חשוב לי לומר שיוני קדוש, בלעדיו לא הייתי מדברת איתך בכלל. אנטבה זה משהו שלא היה ולא יהיה לעולם. זה מבצע בלתי אפשרי ואני חלק מהמבצע הכי מטורף שהיה בהיסטוריה".

"אבל מבחינתי העניין הוא שאיבדתי את אבא שלי", מדגישה ציפי. "וזה כאילו להרוס לעם ישראל את השמחה ואת הכיף, כי המבצע הוא מדהים. במשך הרבה שנים לא הרגשתי בנוח להיות זו שהורסת את השמחה של עם ישראל, לכן כל השנים שתקנו. אבל בחמש שנים האחרונות התחלתי לדבר קצת יותר. היינו דור אחר, לא היו לנו פסיכולוגים, ההורים אמרו לנו, 'אוקיי, עברתם טראומה, קדימה לבית ספר, ממשיכים, קדימה'. לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל יצאנו אחלה אנשים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully