ממציא הגלגל של מטכ"ל: עלילות חיי החייל המבוגר ביותר במבצע אנטבה

(בווידאו: הלווייתו של אברהם דר, ממייסדי סיירת מטכ"ל)

בשבוע שעבר הלך לעולמו דני דגן, מי שהיה קצין הניוד של סיירת מטכ"ל והחייל המבוגר ביותר שהשתתף במבצע אנטבה. "האיש שהמציא את הגלגל", הגדיר אותו עומר בר לב, ממפקדי סיירת מטכ"ל, בדברים שכתב עליו.

עלילת חייו של דגן מקיפה כמה פרקי חיים שיכלו להספיק לשלושה או ארבעה אנשים שונים, אך בכולם בולטים כמה קווי אופי שמחברים בין כל עלילות חייו; הרפתקנות, תעוזה, פריצת גבולות, ביטחון עצמי, מקצוענות, יכולת להתחבר לכל אדם ויכולת נדירה לטוות חוטים בין אנשים וגופים לכדי רקמה אחת.

דגן נולד בקיבוץ משמר העמק בשנת 1933 וגדל לאם חד-הורית, דבר יוצא דופן באותן שנים. את אמו, רבקה פלדהורן, העריץ כל חייו על החום, ההקרבה והדאגה לו. היא לעגה לכללי הקיבוץ הנוקשים וכשראתה צורך הייתה מגיעה בלילה למיטתו בבית הילדים עם פרוסת לחם ועליה שמן ומלח גס, או שהייתה משיבה אותו לכיתת הלימוד אחרי שסולק ממנה על ידי המורה.

שם החיבה שלו בקיבוץ היה "דיזי", על שמה של פרדה עקשנית שנשמעה רק לו. בשם זה הוא נקרא לאורך כל שנות חייו על ידי חברי הילדות שלו. "אנחנו, בני קבוצת 'סנונית' ממשמר העמק, בעצם בני משפחה, גדלנו ביחד כמו אחים", הסביר חברו הקרוב עמרם גורדון, וכך הוא נודע לאורך שנים בקרב חבריו. למרות שדבקו בו תוויות של ילד "פרוע" ו"שונה" הוא נחשב בעיני חבריו מנהיג חברתי. גם כשבגרו, שמרו על קשרים קרובים ועד לפני כמה שנים קבוצת סנונית הייתה נפגשת מדי שנה בביתו של דגן בכוכב יאיר. בסיירת מטכ"ל זכה דגן לכינוי אחר; "דוגן" היה שם שמו.

הוא היה ילד עצמאי, שסביבת הקיבוץ הייתה מוכרת לו יותר מכיתת הלימודים; הוא נמשך אל שדות הפלחה ולחורש ובו מערת הפלמ"ח בה נערכו אימונים חשאיים. המקוריות, ההעזה, כושר האלתור, החוצפה והיוזמה שהביא לידי ביטוי בעת שירותו בסיירת מטכ"ל, באו לידי ביטוי כבר בילדותו.

כשהיה תלמיד כיתה ח' או ט' דגן וחברו, אדם "פוטו" גורן, היו גונבים מדי פעם רכב שנכנס לקיבוץ ויוצאים לטיול בקיבוצים השכנים, עין השופט והזורע, ובסוף הטיול משיבים את הרכב למקומו, בלי שמישהו ידע על מעשיהם. באחד הערבים ראה דגן רכב חדש ויפה חונה במגרש החניה של משמר העמק. "הלילה נבלה כמו שצריך", הבטיח לחברו והשניים יצאו לטיול במכונית המפוארת. מאוחר יותר התברר להם כי הרכב שגנבו בדיוק ניתן באותם ימים למרדכי בנטוב, חבר הקיבוץ ושר העבודה והבינוי בממשלת ישראל הזמנית שקמה לאחר קום המדינה. בנטוב גם נמנה על חותמי מגילת העצמאות.

הילדות במשמר העמק, בו פעל המוסד החינוכי שהיה ספינת הדגל של תנועת הקיבוץ הארצי, כללה חוויות של מאבקים על קיומו של הקיבוץ; ב-5 באפריל 1948 עמד הקיבוץ בפני מתקפה גדולה של "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י. מגני הקיבוץ עמדו במשך שלושה ימים מול מתקפה שכללה מרגמות, תותחים ומשוריינים. הילדים והנערים הצעירים הוצאו בשיירה לקיבוץ מזרע ואחר כך עברו לגן שמואל. רק אחרי חצי שנה שבו לביתם.

כעבור זמן קצר הופצץ הקיבוץ על ידי מטוס עיראקי. בית הילדים נפגע, שלושה ילדים ואישה הרה נהרגו.

בספטמבר 1951 התגייס דגן לצה"ל ונמנה על קורס מכונאי הטנקים הראשון בצה"ל. בנוסף היה גם מדריך נט"ר (נהיגה, טיפול, רכב). עם שחרורו שב לקיבוץ ומונה ל"רכז טכני", תפקיד מרכזי רב חשיבות אז, נוכח העובדה כי תחת אחריותו היו הטרקטורים והציוד החקלאי של המשק. אך יצר ההרפתקנות המשיך לפעפע בו ובאחד הימים, יחד עם שני חברים, נסעו למטולה ואחרי תצפיות לעבר הגבול עם לבנון, חצו את קו הגבול הפרוץ באותם ימים ובמסע של שמונה קילומטרים הגיעו לברך נהר הליטאני, רחצו בו במשך הלילה ושבו לישראל. היעדרותם למשך יומיים הדליקה נורות אדומות במשמר העמק וכעבור שבועיים הסוד נחשף והדבר עורר כעס גדול בקיבוץ.

יעקב חזן, חבר הקיבוץ ומנהיגה הנערץ של מפ"ם אמר כי לו היו נחשפים על ידי הלבנונים הייתה מתפתחת תקרית אש עם הסורים, שהייתה עלולה להביא להתערבות ארצות הברית וברית המועצות ומלחמת עולם שלישית הייתה פורצת.

באוקטובר 1956 דגן גויס כמילואימניק למבצע קדש והביא לידי ביטוי את יכולותיו המכניות יוצאות הדופן. בחטיבה שבע אמרו עליו ש"כאשר הוא מסתכל על הזחלים של הטנק, הם מתחילים לנסוע". שמשון צלניקר-צלניר, קצין האפסנאות של החטיבה קרא לו "דוקטור לרק"מ (רכב קרבי משוריין)".

אולם ביחד עם התרומה וההערכה לה זכה, גם כאב מראות של ביזה והרג שבויים להם נחשף וחווה אירוע טראגי שליווה אותו לאורך שנים. דגן היה מעורב בתאונה עם הג'יפ שבו נהג. בתאונה נהרג מנחם רותם ממשמר העמק. הוא חש כי במשק יש המאשימים אותו במקרה ותחושה זו הייתה מהגורמים העיקריים שהביאה אותו לעזוב את הקיבוץ.

אבל נראה שגם יצר ההרפתקנות היה מעורב בצעד. בגיל 23, כבר נשוי עם שתי בנות ובן, הושפע מקריאתו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לדור הצעיר ליישב את הנגב. בתחילת 1957 הגיע הזוג הצעיר ושלושת ילדיהם הקטנים למצפה רמון שבה גרו פחות מ-300 תושבים בכמה צריפים ושני בנייני רכבת של עמידר.
בזכות הקסם האישי והביטחון העצמי ניגש לריאיון עבודה והתקבל להיות מנהל מכרה, ללא כל ידע בתחום.

הצוות שלו מנה בין השאר את כושי רימון מיחידה 101 שהשתחרר מהכלא אחרי ששב מהסלע האדום, עולה מיוגוסלביה ללא אצבעות באחת מכפות ידיו, עובר אורח שלארוחת בוקר היה אוכל דבורים ואסיר משוחרר אחרי עשר שנים בכלא.

עם הזמן היצירתיות, היוזמה, הביטחון וההעזה הביאו אותו להקים מוסך, תחנת דלק, שירות חילוצים, מסעדה וקו לחלוקת בלוני גז. כל מי שעבר בנגב ונזקק לחילוץ, אוכל או לינה, היה מגיע לדגן. בין האנשים הרבים שהכיר באותה תקופה ונקשר אליהם היה אברהם ארנן. ארנן הוא האיש שהפרויקט הייחודי שנקרא "סיירת מטכ"ל" חתום על שמו. בפגישות במצפה רמון הראה דגן לארנן ולוחמיו "דברים שמעבר למפה" באזור מצפה רמון.

כעבור עשור הקשר הזה הבשיל לפרק חייו של דגן ביחידה, אולם לפני כן עבר עוד תקופה סוערת; ב-1964 התגרש, עזב את מצפה רמון ועבר לתל אביב. הצלחותיו העסקיות בדרום הפכו אותו לאיש מבוסס כלכלית. הוא רכש דירה בעיר ובזכות כישוריו החברתיים התחבר מהר מאד לאנשי במה ואמנות. יחד עם בני אמדורסקי פתח בר בשם "אליבי" בכיכר מלכי ישראל ומשם החל להרחיב את מעגל חבריו ועסקיו.

הוא פתח משרד אמרגנות בשם "תיאטרון דגן" וכוכבו זרח. המופע הראשון שהפיק היה של שלישיית "החלונות הגבוהים" (אריק איינשטיין, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס), אחר כך הפיק עוד הופעות רבות שנחשבו הצלחות גדולות באותן שנים ומוכרות עד היום, בהן "שלישיית התאומים" של פופיק ארנון, חנן גולדבלט ואושיק לוי, בבימויו של יוסי בנאי, "מזל גדי" של אריק איינשטיין ללחניו של הבחור הצעיר שלום חנוך, "להקת פיקוד דיזינגוף" ועוד. הצגה מוצלחת ביותר שהפיק הייתה "עיר הגברים" שנעשתה על פי תרגום של דן אלמגור לסיפורי דיימון ראניון. את השירים, שהזכור בהם הוא "פנקס הקטן", הלחין מתי כספי.

דגן היה חלק בלתי נפרד מחיי הלילה של תל אביב באותן שנים, נראה במקומות הנכונים ובמסיבות הנחשבות, עם אייבי נתן, ארנון מילצ'ן, חיים סבן ורבים נוספים. אבל ב-1971 כשהפיק מחזמר שונה שחרג מהמיינסטרים, נחל דגן כישלון שבעקבותיו נקלע לחובות כספיים גדולים. למחזמר קראו "קפוץ" והוא נעשה בהשראת "שיער". דגן סיפר כי החזרות נעשו בעירום מלא וגם ההצגה כללה קטעי עירום ולוותה בתאורה פסיכדלית. הביקורות קטלו, הממסד הדתי התקומם וההשקעה ירדה לטמיון. מלחמת יום כיפור פרצה בדיוק כשניסה להעלות הופעות שיעזרו לו לצאת מהבור הכספי.

ב-1969, במקביל לאמרגנות, החל לשרת במילואים בסיירת מטכ"ל. ארנן, אז כבר בכיר באמ"ן, שרצה לשפר את היכולות הרכובות של היחידה, זכר את הצעיר ממצפה רמון ומנחם דיגלי, מפקד היחידה קיבל את דגן למילואים בסיירת. ב-1974 נכנס לשירות קבע. הוא סיפר שלא כולם אהבו את העובדה שמילואימניק מבוגר, בן 40, איש חיי לילה ואמרגן שקוע בחובות נכנס ליחידת העילית המסווגת.
תמרי ודיגלי תמכו במינויו והוא זכה לדרגת רס"ר והחל למסד ולשכלל את תחומי רכיבת השטח, מכונאות שטח ופעילות מבצעית רכובה. במשך השנים הפך אורים ותומים בתחומים אלו בקרב יחידות העילית של צה"ל.

סדרות השטח שלו הביאו לשכלול היכולות הרכובות של היחידה. הוא מתח את הגבולות שיצרני רכבי השטח קבעו להם עם יציאתם מהמפעלים. ללא לימודים מסודרים הוא הפך בר סמכא בשיפור ופיתוח הרכבים. ב-1984 קיבל את פרס ראש אמ"ן לעידוד החשיבה היוצרת והתרומה המודיעינית על שם עוזי יאירי, בזכות החידושים, ההמצאות והפיתוחים הטכניים שסייעו לפעילות היחידות המיוחדות של צה"ל. אהוד ברק כתב עליו כי "חינך דורות של לוחמים לתחומי פעילות מיוחדים במינם".

"מהנדס שלא למד הנדסה, מורה שלא למד הוראה ומפקד ללא חיילים", הגדיר אותו תא"ל יפתח רייכר-עתיר שהיה סגן מפקד היחידה. אפשר גם להוסיף לכך כי היה קצין ללא קורס קצינים. ב-1994, כשהוא כבר בן 61, בגילאי הסבים של לוחמי היחידה, השתחרר משירות בדרגת סא"ל.

בר לב, שכתב עליו פוסט אחרי מותו, הגדיר את דגן כ-"one man show. הוא לא היה חלק ממחלקה או צוות, לא היו לו כפופים ולא היו לו מפקדים למעט מפקד היחידה אליו היה כפוף ישירות. אופיו הבלתי שגרתי, שובר המסגרות, ההרפתקני והמאוד מקצועי בתחומו, השפיע רבות על אופיים של הנהגים. הוא היה חריג וכמו שלכל חריג בעיקר כזה בעל פריבילגיות מיוחדות - ולדני היו לא מעט פריבילגיות - הוא עורר לא מעט קנאה ואפילו כעס בקרב אחרים. אך בכך היה גם יתרונו, בעיקר עבורי כמפקד יחידה כמו גם בעבור המפקדים לפני. מעבר למקצועיותו, העובדה שהיה הרבה יותר מבוגר מאיתנו מפקדי היחידה, יצרה קרבה מיוחדת בינינו לבינו. אפשר היה לערוך איתו שיחות נפש בארבע עיניים, להתייעץ בחלק מהנושאים היותר אישיים ולשמוע דעה של "מבוגר".

"לילה אחד, מאוד מאוחר בלילה לאחר תרגיל מפרך סיפרתי לו כי מספר ימים קודם לכן נפרדתי מידידה אשתי", סיפר בר לב. "זה היה מידע חסוי ביחידה ומפני היחידה במשך חודשים ארוכים וברגע שדני נעשה ל'שותף סוד שלי', זה אפשר לי לשוחח על כך עם מישהו קרוב, והקל עליי מאוד".

לאורך השנים סיירת מטכ"ל ביצעה ככל הנראה מאות או אלפי מבצעים עלומים. מבצע מוכר בו היה לה חלק עיקרי הוא "מבצע יהונתן", לשחרור בני הערובה הישראלים שמטוסם נחטף על ידי מחבלים לאנטבה, אוגנדה. מפקד היחידה אז, יוני נתניהו, שהיה גם ידיד קרוב של דגן, הורה לו להביא לנתב"ג שריוניות שלל רוסיות מסוג BTR. מאוחר יותר נאמר לו כי היחידה תשתמש במכונית מרצדס שתדמה את מכוניתו של אידי אמין שליט אוגנדה. המרצדס של אמין הייתה שחורה, בעוד המרצדס המקרטעת שהובאה לבסיס היחידה הייתה לבנה וללא צמיגים. בעוד מכונאי היחידה משפצים את המכונית, נסע דגן למוסך ביפו שפתח עבורו את שעריו בשתיים בלילה ותוך שהתחייב בחתימה על מפית כי ישלם תוך שבוע על חמישה צמיגים, שב איתם ליחידה. יחד עם עמיצור, נהג המרצדס, נצבע הרכב בספריי שחור.

למרות שלא היה לוחם וכבר בן 43 החליט נתניהו לצרף את דגן למבצע, נוכח מעורבותם של כלי רכב רבים. בעת המבצע נהג דגן ב-BTR של שאול מופז, סגן מפקד היחידה. בדרך חזרה, בנחיתת הביניים בניירובי, בישר לו שי אביטל, לימים מפקד היחידה, כי יוני מת מפצעיו. "באותו רגע מתה אצלי כל השמחה", סיפר לימים דגן.

במחצית שנות ה-80 היה דגן ממובילי הגרעין של אנשי היחידה שחברו לצעירי תנועת "חרות", בהובלת מיכאל איתן, לימים שר בממשלה, ביוזמת הקמת הישוב כוכב יאיר. דגן ואשתו השלישית, אירנה, היו בין ראשוני הישוב. גם בכוכב יאיר פרש רשת חברתית ענפה והיה במרכזה. הוא הקים את "פרלמנט כוכב יאיר", שבו לצד בירה ואוכל, אירחו מרצים אורחים מצמרת הפוליטיקה והחברה בישראל.

כשהגיע לגיל 60 ארגן לעצמו מסיבת הפתעה שבה התערבבו חבריו האמנים מימיו כאמרגן עם לוחמי וקציני סיירת מטכ"ל, שרים עד אמצע הלילה שירים ישראלים ושותים כדת וכדין. זו גם הייתה למעשה מסיבת השחרור שלו אחרי 20 שנות שירות קבע.

יחד עם אשתו וחברים, בהם האלופים במיל. מאיר דגן ויוסי בן חנן, יצאו למסע ג'יפים מגרמניה למזרח אסיה. את שלוש נשותיו הגדיר כ-א',ב',ג'. לאירנה, היא ג', קרא "אהובתי הרוסיה", על שום מוצאה ובספרו כתב כי הייתה ביניהם "אהבה, נאמנות, מסירות וחברות שאין ולא תהיה כמוהן. בלעדיה לא היה דני דגן".

את שנות הפנסיה הקדיש למשפחה ולחברים ונהנה מכל רגע. בשבוע שעבר והוא בן 87, דני דגן, "אלוף הקבוצה בשחייה נגד הזרם", כפי שהגדירה אותו הגר הרפז מקבוצת סנונית, הלך לעולמו.