ממשלת בנט-לפיד

לרגע אפשר היה לחוש חמלה כלפי נתניהו. זו טעות מסוכנת

רה"מ לשעבר התיישב על כס יו"ר האופוזיציה ונראה כמו חיה פצועה, אך אין לשכוח כי אלה החיות המסוכנות ביותר. הוא יכול היה למנוע את הקריאות בזמן נאום בנט, אך העדיף לראות את סיר הלחץ שברא עולה על גדותיו. מנגד, בקואליציה הבינו שעדיף להם להפסיק להילחם אחד בשני

  • בנימין נתניהו

בדצמבר של 1914 התחולל אחד האירועים הכי מפתיעים אך גם הכי טבעיים בתולדות האנושות. התקופה הייתה מלחמת העולם הראשונה, וכל הצדדים ספגו אבדות רבות. מדי יום נקטלו אלפי גברים צעירים בשדה הקרב, לבד מהפצועים הרבים, גופנית ונפשית. "לא ידעתי שיש דברים גרועים יותר ממוות", סיפר אחד החיילים שחזר מהחזית, במשפט שצמרר דור שלם והגביר את האיבה בין הצדדים. אלא שאז הגיע חג המולד. החיילים הגרמנים שרו מזמורי חג, והחיילים האנגלים שמעו אותם מהצד השני של השוחות. הבריטים החזירו במזמורים משלהם, והגרמנים הצטרפו אליהם בשירה.

במהרה, הצדדים החליטו על דעת עצמם להפסיק להילחם. הם יצאו מהשוחות, החליפו מתנות, שתו קצת, עישנו קצת, הראו אחד לשני תמונות של המשפחות, והחלו לשחק כדורגל. זה היה מקרה חריג של "הסכם שלום" שנולד מתוך קווי האש עצמם ולא מצד המדינאים. זו הייתה תזכורת לכך שהנפש האנושית מחפשת שקט ושלווה, ולא מלחמה. במכתבים ששלחו החיילים למשפחותיהם בברלין ובלונדון חזרה שוב ושוב אותה תדהמה מהמובן מאליו. "שתיתי בירה עם אותם אנשים שניסיתי להרוג כמה שעות קודם לכן", כתב אחד החיילים האנגלים, בעוד במכתב שנשלח לגרמניה נכתב: "הם חוגגים את חג המולד בדיוק כמונו, אני חושש שמה שנכתב אצלנו בעיתונות על האנגלים קצת מוגזם".

עוד בוואלה!

מורשת נתניהו: איראן קרובה לנשק גרעיני יותר מאי פעם

לכתבה המלאה
נתניהו נשמע כמורה הגאה בתלמידו בנט. לחיצת היד של השניים, אמש (צילום: מערכת וואלה!, ראובן קסטרו)

במחקרים שנערכו אודות המקרה התברר כי למעלה מ-100 אלף חיילים, מכל הצדדים, הפסיקו להילחם באותו יום, אך ההפסקה לא נמשכה הרבה זמן. חג המולד נגמר ועימו תמה הפסקת האש, ומיליונים נוספים מצאו את מותם במלחמה שנמשכה שנים רבות. שלא במקרה, גנרלים הפיקו מאז את הלקחים כדי למנוע ממחוות כאלה להתאפשר בעתיד. הדרך, אגב, פשוטה מאוד: למנוע מהחיילים לפגוש זה בזה. ככל שהמרחק רב יותר, כך קל יותר לשמור על חשש ושנאה בין הצדדים. זה נכון לא רק במצבי מלחמה.

אפשר היה להיזכר באנושיות המזוקקת של סיפור "הפסקת האש של חג המולד ב-1914" אחרי שחברת הכנסת תמר זנדברג הושבעה לתפקידה כשרה להגנת הסביבה והלכה לתפוס את מקומה סביב שולחן הממשלה במליאת הכנסת. רוב השרים טרם הושבעו, ולכן זנדברג מצאה את עצמה יושבת בין ראש הממשלה הטרי נפתלי בנט, לשר החדש-ישן זאב אלקין. החיוך על הפנים של השלושה היה אמיתי. אושר שמלווה באנחת רווחה. מדובר באנשים שהבינו שעדיף להם להפסיק להילחם אחד בשני, ולחתור יחד לעתיד טוב יותר. הדחת נתניהו היא חג המולד שלהם. הרגע בו משהו גדול מהם גרם להם להפסיק להילחם. זו אוטופיה דמיונית כמעט, אבל ראינו אותה בעיניים. לא ברור כמה זמן זה יחזיק מעמד, אבל לרגע אחד חזינו באירוע היסטורי. וגר זאב עם זנדברג ועיסאווי עם ליברמן ירבץ.

העדיף לראות את סיר הלחץ שברא עולה על גדותיו בזמן נאום בנט. נתניהו (צילום: ראובן קסטרו, ראובן קסטרו)

צריך לומר את האמת, זו הממשלה הכי אקלקטית שהייתה פה אי פעם. קואליציה בראשות מנכ"ל יש"ע לשעבר, שהושבעה בתמיכת סגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, בניווטו של איש ברנז'ה תל אביבי, יחד עם איש הימין הקיצוני מההתנחלות נוקדים ומזכ"לית שלום עכשיו לשעבר. יש שם גם שועל קרבות בלתי צפוי שעצר לקרוא את תקנון הכנסת באמצע הנאום של הבוס לשעבר, ומנהיגה מסוג אחר, שמתעקשת להגיד דברים כמו "הפרוטוקול לא שוכחת", וכבר לא ברור אם זו פארודיה עצמית או רצינות תהומית. מצד שני, זה לא שממשלות הומוגניות יותר הצליחו למשול פה בהצלחה.

ביציע האורחים ישב אפרים סנה, שר הבריאות בממשלת רבין, שלקח לשיחה צפופה את ניצן הורוביץ, שר הבריאות הטרי. גם ליאור שליין הנרגש היה שם, לא רחוק מגאולה אבן שלא פספסה את ההזדמנות לצלם בווידיאו את ההשבעה של בן זוגה האהוב. המהדרין זיהו גם את ישראל גוטסדינר, הידוע כ"זה עם השפם" מצמד רעים. כאמור, ממשלה אקלקטית. כל היציע אגב התפרץ בסיום ההשבעה במחיאות כפיים סוערות בניגוד לחוקי הבית, כאילו מדובר בשחזור של נס ז'לגיריס או לכל הפחות מהפך גדול בדרבי אחרי אכזבות של תוצאות תיקו רבות.

מחוץ לכנסת חגגו אנשי המחאה הוותיקים נגד נתניהו את נפילתו של ה"קריים מיניסטר". חבר הכנסת אלי אבידר מישראל ביתנו, שלא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מתפקידו בקואליציה, יצא אל המפגינים וזכה מהם לחום ואהבה. הוא ניצל את החגיגות כדי לתקוף את ההסכם הקואליציוני החדש. "איפה ההתייחסות למחדלי הקורונה? למה לא פותחים את הפרוטוקולים שנשמרים סגורים ל-30 שנה? מה עם ועדת חקירה לפרשת הצוללות? כל הדברים שעליהם יצאנו למחאה בשנה האחרונה זכו להתעלמות", הוא ניסה לשלהב את המפגינים. לא ברור אם הוא מתכוון להיות הכבשה הרעה של הקואליציה החדשה, אבל בממשלה צרה כל כך, שזכתה לאמון של 60 חברי כנסת בסך הכל, כל מורד יכול להפוך את הספינה על פיה.

"נאום שהוא מופת של חוסר ממלכתיות". נתניהו, אמש (צילום: ראובן קסטרו)

"מזל טוב", אני אומר לאשת השר הטרייה. היא מצידה לא חושבת פעמיים ונותנת לי חיבוק. אין לה מושג מי אני, אבל ככה זה במסיבות. כולם קצת שמחים מדי, מותשים מדי וחברותיים הרבה יותר מדי. לרגע, הסיסמה הבנאלית ההיא של "אין יותר ימין ושמאל, ישראל לפני הכל" פתאום נשמעת הגיונית. יהודים, ערבים, שמאלנים, ימנים ואנשי המרכז הקיצוני התלכדו יחד כדי להחליף את השלטון - וזה הצליח להם, לראשונה מזה 12 שנה. לרגע קצר משכן הכנסת בירושלים הפך לאולם השמחות הגדול בישראל.

ישראל היא לא מדינה קלה להנהגה, זה ברור. כבר ב-1947 התחנן ג'ק ג'רדין, אחד מאנשי המועצה הבריטית בארץ ישראל, לעזוב את הארץ. במכתב לחברו בלונדון הוא כתב שהוא רוצה לעזוב את ישראל ל"מדינה ללא מלחמות או אידיאולוגיה". מאז הקמת המדינה נולדו פה עוד כמה אידיאולוגיות ועוד כמה מלחמות, מבחוץ כמו מבפנים. ב-12 השנים האחרונות נתניהו גייס את הפילוג הזה למען ביסוס שלטונו. כעת, להפתעתו, השבטים המפוצלים והמנוגדים שמרכיבים את הפאזל הישראלי הצליחו איכשהו להתאחד כדי להחליף אותו.

קריאות הביניים של הימין חלחלו אצלו עמוק. בנט נואם לפני השבעת הממשלה (צילום: מערכת וואלה!, אתר רשמי)

כל האנשים השונים האלה עם הדעות המנוגדות יצטרכו לעבוד יחד. זה יהיה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. יועז הנדל, שחוזר לתפקיד שר התקשורת, הבטיח בנאומו במליאה שזו תהיה ממשלה משעממת. כמה התגעגענו לשעמום מיניסטריאלי. בנט עצמו אמר שהוא מתכוון "לרוץ קדימה עם המשותף, ולהניח לעת עתה למפריד". זה יעד אפשרי, אם הוא רק יעמוד במילה שלו.

כאן ראוי להתייחס באמת לעניין "המילה של בנט". קשה לטעון בהוגנות שבנט לא הפר חלק ניכר מהבטחות הבחירות שלו. האם זה הופך אותו לנוכל? לא בהכרח. זה הופך אותו לעוד פוליטיקאי שמפזר הרבה מילים באווויר וצריך לדעת לקחת את ההבטחות שלו בעירבון מוגבל. בהרבה מובנים, זה בדיוק מה שהתרגלנו אליו ב-12 השנים הקודמות. הפרת הבטחות בסיטונאות זה מה שבנט למד ממורו ורבו נתניהו, אותו העריץ. בנט למד ממנהיגו הכול בזמן שהיה ראש לשכתו. כשנתניהו תוקף את בנט ואומר שהוא אחראי ל"הונאת המאה" - יכול להיות שהוא קצת גאה בתלמיד שלו, שהצליח להשתמש בטריקים והשטיקים שלו כדי להפיל אותו מכיסאו? גם נתניהו יודע שהעובדה שבנט מצליח להפיל אותו דווקא בזמן שיש לו הרבה יותר מאבטחים מאשר מנדטים, הופכת את ההישג של האחרון לאפילו יותר מרשים.

וגר זאב עם זנדברג ועיסאווי עם ליברמן ירבץ. ישיבת הממשלה הראשונה (צילום: אתר רשמי, ראובן קסטרו)

מהצד השני של המליאה הייתה פחות היסטוריה ויותר היסטריה. כמו ילדים קטנים שלא מסכימים לקבל את העובדה שהם עומדים להפסיד במשחק ומחליטים לפנצ'ר את הכדור, כך נראו אתמול חברי האופוזיציה החדשים שסירבו לקבל את דין הבוחר. אפשר היה להשוות את ההתנהגות של חברי הליכוד והציונות הדתית לקופים או בהמות, אבל זה לא ראוי. בכל זאת, מעולם לא נצפו בטבע קופים או בהמות שמתנהגים כמו חברי הכנסת מאי גולן ואיתמר בן גביר.

הנאום הראשון של בנט כראש הממשלה המיועד, רגע לפני שהושבע לתפקיד, היה אחד הרגעים המבישים בתולדות כנסת ישראל. זה התחיל בקריאות ביניים מציקות, המשיך בהנפת דגלים שחורים ותמונות של קורבנות טרור והמשיך בסתם קללות כמו: "תומך אש"ף", "נוכל" ו"מחבל". בנט הצליח לשמור על קור רוח כמעט בלתי אנושי לאורך רוב הנאום, ואפילו החמיא על ריבוי הדעות והביקורת שניתן להביע באופן חופשי בדמוקרטיה הישראלית. כמו שפת הגוף שלו, זה לא באמת נראה משכנע. הקריאות של חבריו לשעבר מ"בלוק הימין" חלחלו אצלו עמוק. מולו ישב נתניהו, שבהינף יד יכול היה להחזיר את השקט והשפיות למליאה, אך העדיף כמובן לראות את סיר הלחץ שהוא ברא עולה על גדותיו.

"בלי כח ביצועי אמיתי, אפשר להפסיק להתרגש מכל דבר שנתניהו אומר". נתניהו אמש (צילום: ראובן קסטרו)

הנאום של נתניהו היה מופת של חוסר ממלכתיות. הבן של ההיסטוריון המהולל פתח את נאומו בפרפרזה מצמררת לדבריו של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, ומשם זה רק הידרדר. אפשר היה לחזור ולנתח כל משפט שאמר יו"ר האופוזיציה בנאום שלו. אפשר להסביר כמה מזעזעות הרמיזות שלו על פגיעה אפשרית בביטחון המדינה מצד הממשלה הנכנסת. ומצד שני, למי אכפת? סך הכל יו"ר האופוזיציה מלרלר נגד הממשלה. הכינוי "רעננה מראענה" שהוא חילק לממשלה החדשה אפילו היה חמוד בצורה מסוימת. תכלס, בלי כח ביצועי אמיתי, אפשר להפסיק להתרגש מכל דבר שנתניהו אומר. ככה זה. אפשר על הדרך גם להפסיק להתעסק בציוצים הדוחים של בנו או בשמועות הנבזיות על אשתו.

אחרי הצבעת האמון בממשלה החדשה, נתניהו עדיין ישב בכיסא של ראש הממשלה. מזכירות הכנסת נתנה לו עוד כמה רגעים של חסד עד שהסירה את שמו מהצג האלקטרוני. הוא ידע שהרגע הזה מתקרב ומגיע, ובכל זאת נראה המום. אולי באמת הוא התחיל להאמין שהוא "קוסם" או "גאון" כפי שהמעריצים שלו נוהגים לקרוא לו. הוא הודח מהתפקיד שכבר האמין ששייך לו בטאבו. לא דרך תפירת תיקים, לא בעזרת הדיפ סטייט או ההגמוניה שלא מודעת להגמוניותה - הוא הודח בקלפי בצורה דמוקרטית.

לבסוף, נתניהו קם מהכס בפעם האחרונה (לבינתיים), והלך לשבת במקום של יו"ר האופוזיציה. זה כיסא קצת פחות נוח, שנתניהו לא ישב בו 12 שנה. במקום החדש שלו הוא מצא כמה קלסרים של קודמו בתפקיד, יאיר לפיד. לכמה רגעים קצרים שהרגישו כמו נצח, נתניהו החזיק בידו את הקלסרים וניסה למסור אותם ללפיד, שהיה עסוק בחגיגות הניצחון. לרגע אפשר היה לחוש חמלה כלפי נתניהו, שנראה כמו חיה פצועה. מצד שני, זו עלולה להיות טעות מסוכנת. אסור לשכוח, חיות פצועות הן המסוכנות ביותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully