מאז חזר לשלטון ב-2009 הציב בנימין נתניהו את האיום הגרעיני האיראני בראש סדר העדיפויות שלו. לעיתים היה נראה שזהו הנושא שבגללו הוא בפוליטיקה ולעיתים היה נראה שזה נושא שהוא משתמש בו עבור הפוליטיקה. "שומר ביטחון ישראל", הוא השיב כשנשאל כיצד הוא רוצה שההיסטוריה תזכור אותו. אמש עזב נתניהו את לשכת ראש הממשלה אחרי יותר מ-12 שנים רצופות בתפקיד והשאיר למחליפו נפתלי בנט מציאות שבה איראן קרובה יותר מאי פעם לפצצת אטום.
כאשר שב נתניהו ללשכת ראש הממשלה הוא הוביל יחד עם שר הביטחון דאז אהוד ברק את ההיערכות לתקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן. יותר מעשרה מיליארד שקלים הושקעו בבניית היכולת הצבאית לשם כך. התקיימו דיונים על גבי דיונים. בכל שנה בין 2010 ל-2012 עמד נתניהו בפני ההכרעה האם לצאת לתקיפה או לא. בכל שלושת המקרים הוא נסוג ברגע האחרון. פעם אחת הוא טען שזה היה בגלל התנגדות חריפה של ממשל אובמה, פעם שניה בגלל התנגדות ראשי מערכת הביטחון ופעם שלישית התירוץ היה התנגדות של השרים יובל שטייניץ ואלי ישי בקבינט. אבל השורה התחתונה היתה שלמרות איומיו ונאומיו, נתניהו לא נתן את הפקודה לתקוף באיראן.
נתניהו טען במהלך השנים כי איומיו לתקוף באיראן לא היו ריקים. הוא הסביר שהעובדה שארצות הברית, מעצמות אירופה, רוסיה וסין האמינו שישראל עלולה לתקוף באיראן, היא זו שסייעה לגבש קואליציה בינלאומית רחבה להטלת סנקציות משתקות על המשטר האיראני. סנקציות שבסופו של דבר החזירו את האיראנים לשולחן המו"מ. נתניהו התנגד למו"מ עם האיראנים. הוא סבר שעל ארצות הברית היה להגביר את הלחץ עוד ועוד עד שהאיראנים ייכנעו ויוותרו כליל על תכנית הגרעין שלהם. זו היתה שאיפה לא מציאותית.
אל תפספס
יחסיו האישיים הרעועים של נתניהו עם אובמה, העימותים ביניהם בנושא הפלסטיני, המחלוקות החריפות בנושא האיראני וההתגייסות לטובת מיט רומני בבחירות ב-2012 גרמו לכך שהאמריקנים החלו במו"מ חשאי עם איראן בעומאן מאחורי גבה של ישראל. כאשר המו"מ הפך לגלוי והתקדם להסכם בין איראן למעצמות, נתניהו נלחם בו בכל כוחו - כולל עימות פומבי עם הנשיא אובמה. נתניהו לא בחל בהתערבות נוספת בפוליטיקה האמריקנית כאשר אירגן לעצמו בסיוע הרפובליקנים נאום בקונגרס מאחורי גבו של הנשיא אובמה ערב הבחירות בישראל ב-2015.
עד היום תופס נתניהו את נאומו כהצלחה ענקית. בפועל, הנאום גרם לקרע בין ממשלת ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית והותיר צלקת שלא הגלידה עד היום. הנאום לא שכנע כמעט אף סנאטור או חבר קונגרס דמוקרטי להתנגד להסכם הגרעין. נהפוכו, חברי קונגרס רבים העידו שהנאום רק דחף אותם לצופף שורות סביב אובמה ולתמוך בהסכם. הקמפיין הפומבי של נתניהו נגד הסכם הגרעין בא על חשבון דיאלוג אינטימי עם ממשל אובמה כדי להשפיע על תכני ההסכם. הגישה הזו נכשלה וההסכם נחתם על אפו ועל חמתו של נתניהו, כאשר ישראל נותרה צופה מן הצד וחסרת השפעה.
כאשר נבחר דונלד טראמפ לנשיאות, ראה בכך נתניהו הזדמנות לחסל את הסכם הגרעין השנוא עליו. טראמפ לא היה צריך יותר מדי שכנוע. הוא שנא את ההסכם עוד יותר מנתניהו ותיעב את אובמה עוד יותר מנתניהו. לא בטוח שהמבצע של המוסד לגניבת ארכיון הגרעין מטהראן בו מתהדר נתניהו בשנים האחרונות היה נחוץ כדי לדחוף את טראמפ לסגת מן ההסכם, אך הוא לבטח לא הזיק לכך. לאחר הפרישה מההסכם פתחה וושינגטון בעידודה של ישראל בקמפיין הלחץ המקסימלי על איראן. היא החזירה את כל הסנקציות שהסירה מהאיראנים והטילה עוד כ-1,500 סנקציות נוספות.
האיראנים נפגעו קשות מהסנקציות, הכלכלה שלהם החלה להידרדר ויכולתם לממן את שלוחיהם באזור נפגעה. אלא שבניגוד לתקוותיו של נתניהו, פרישת טראמפ לא חיסלה את הסכם הגרעין, הלחץ האמריקני לא גרם לאיראנים להניף דגל לבן בנוגע לתכנית הגרעין או להשיג את כוחותיהם ואת המיליציות שלהם מעיראק, סוריה ותימן. מה שקרה הוא ההיפך. הקואליציה הבינלאומית נגד איראן התפרקה, סין ורוסיה סייעו לאיראנים להפר את הסנקציות האמריקניות והאיראנים החלו להפר את ההסכם ולחדש את תכנית הגרעין שלהם.
מאז פרישת טראמפ מהסכם הגרעין צברו האיראנים כשלושה טון אורניום מועשר לרמה נמוכה ועשרות קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה של 20% והגבילו את עבודת פקחי האו"ם במתקני הגרעין שלהם. במשמרת של נתניהו, רק לפני כמה חודשים, האיראנים אף החלו להעשיר אורניום לרמה של 60% ולייצר אורניום מתכתי.
אם היו אומרים להם לפני כמה שנים שהם יוכלו לעשות זאת באין מפריע הם לא היו מאמינים. זמן הפריצה האיראנית להשיג מספיק חומר בקיע לייצור פצצת אטום אחת עמד לאחר החתימה על הסכם הגרעין על יותר משנה. כיום - שלוש שנים לאחר פרישת טראמפ מההסכם - עומד זמן הפריצה האיראני לפי הערכות המומחים השונים על 4-3 חודשים בלבד.
כאשר ביידן נכנס לתפקידו והביע כוונה לחזור להסכם הגרעין היה נראה שנתניהו אולי משנה כיוון ועובר מעימות פומבי בנושא לדיאלוג אינטימי. אלא שאחרי שבועות בודדים נתניהו חזר לעימות הפומבי ואף שב לאיים בפעולה צבאית ישראלית באיראן. העימות הפומבי הזה הגיע לשיאו בנאומו אמש, שעה קלה לפני שעבר מכיסא ראש הממשלה לכיסא ראש האופוזיציה.
נתניהו הציג בנאומו את ארצות הברית כמעט כמדינת אויב שיש להתעמת איתה ולא בעלת הברית הגדולה ביותר של ישראל. את הנשיא ג'ו ביידן, שרק לפני כמה שבועות עמד לצידה של ישראל מול כל העולם ומול מפלגתו שלו בנושא המלחמה בעזה, הוא הציג כמקבילו העכשווי של הנשיא רוזוולט שסירב להפציץ את מסילות הרכבת לאושוויץ. רק חסר היה שנתניהו יאשים את ארצות הברית בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית.
נתניהו טען שבטהראן צוהלים על כך שהוא עוזב את תפקיד ראש ממשלה, אך באותה נשימה נתן לאיראנים סיבות נוספות לצהול כשהציג את מחליפו נפתלי בנט כאדם חלש שיפגע בביטחון ישראל והרחיב עוד יותר את הקרע בין ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקני. אין דבר שגורם לאיראנים לחגוג יותר מעימות בין ישראל לבין ארצות הברית. דיפלומטים ישראלים שהאזינו לנאומו של נתניהו לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה. "נראה שבהתקפותיו על הממשל האמריקני נתניהו החליט לשרוף את המועדון ואחריו המבול. נתניהו מוכן לחרב את יחסי ישראל-ארה"ב לצרכיו האישיים ומנסה להשאיר אדמה חרוכה לממשלה הנכנסת עם ממשל ביידן", הם אמרו.
הזדמנות לשינוי
כמה דקות לפני שהותקף על ידי נתניהו והוצג על ידו כסמרטוט, נשא בנט נאום בו אימץ למעשה את אותה מדיניות של נתניהו בנושא האיראני. לשכתו אף דאגה להדגיש זאת בתדרוכים לכתבים. ההבדל היחיד, אולי, הוא הסגנון. בנט הדגיש כי המחלוקות ילובנו מתוך אמון וכבוד הדדי. כמעט אף אחד במערכת הפוליטית הישראלית (למעט אולי מירב מיכאלי ויאיר גולן) לא העז לצאת נגד המדיניות של נתניהו בנושא האיראני. כולם קיבלו זאת כתורה מסיני. אם מתוך בורות או אם מתוך פחדנות. מי שתמך בהסכם הוקע על ידי נתניהו ושופרותיו כפרו-איראני. גם הקולות המעטים במערכת הביטחון שהציגו עמדה שונה הושתקו, התקרנפו או נפלו קורבן לחשיבה קבוצתית. גם כשמדיניות נתניהו הביאה לאפקט דומינו שקירב את איראן אל סף פצצה גרעינית ופערה פער הולך ומתרחב בין ישראל לבין ארצות הברית, איש לא פצה פה. חילופי השלטון בישראל הם הזדמנות לחשיבה מחודשת על המדיניות בנושא האיראני. אם הממשלה החדשה תמשיך בעוד מאותו דבר זו תהיה שגיאה קשה.