משהו בעולם האכזר והקשוח בו מתנהלים אמצעי התקשורת כנראה מכשיר את יוצאיו למגרש הפוליטי. הלחץ היומיומי הכרוך בסיקור ארועים חדשותיים, הצורך בהשגת מקורות והצלבת המידע ביניהם, העמידה בלוחות זמנים של דד ליין, היכולת לחוות כשלונות כמו אובדן סיפור למתחרים וכמובן המבחן הקבוע של אהדת הציבור, כל אלו לצד גורמים רבים נוספים מעניקים יסודות יציבים ועמוקים אשר נראה שנדרשים להצלחה בפוליטיקה הישראלית.
אם לוקחים בהשאלה פראפרזה מעולם הספורט, גם בעיתונות "אתה טוב כמו הסיפור אחרון שהבאת". זו אולי הסיבה שבשונה מראשי מערכת הבטחון המגיעים כולם למערכת הפוליטית מתוך סוג של "שליחות ציבורית", איש מאנשי התקשורת אשר בחרו להצטרף לפוליטיקה לא חשב לרגע שמחכים לו שם ולא ציפה לשטיח אדום בכניסה אל בית המחוקקים. דווקא העיתונאים הם אלו שמבינים את גודל השליחות שלקחו על עצמם ואינם מפחדים מעבודה קשה בוועדות הכנסת ואף אינם נרתעים, רחמנה ליצלן, לחרוש את ספסלי האופוזיציה. זו בחירתם וזו דרכם לפעול כדי להביא לשינוי. זו יכולה להיות גם אחת הסיבות לכך שדווקא אנשי תקשורת הם אלו שהצליחו לאחר שני עשורים מהן שנתיים של כאוס פוליטי מוחלט, להביא לסיום שלטון נתניהו.
ארבעה מתוך שמונה ראשי הסיעות המרכיבות את ממשלת השינוי הגיעו מעולם התקשורת. כולם פרלמנטרים ותיקים ומנוסים שעברו שורה ארוכה של תפקידים במשך מספר קדנציות בטרם עלה בידם להרכיב ממשלה: יאיר לפיד יו"ר "יש עתיד" שהוביל את המו"מ המורכב בין כל הסיעות, מרב מיכאלי יו"ר מפלגת "העבודה", ניצן הורוביץ יו"ר "מרצ" וגדעון סער יו"ר "תקוה חדשה", כולם הגיעו לפוליטיקה לפני שנים וכולם באו מעולם התקשורת. לפיד כתב ב"ידיעות אחרונות", מיכאלי הייתה שדרנית בגלי צה"ל וכתבה טור קבוע בעיתון "הארץ", הורוביץ היה עורך חדשות החוץ בערוץ 10 וסער היה כתב משפט בחברת החדשות של ערוץ 2. בפועל, הדור הצעיר של הבוחרים מכיר אותם כחברי כנסת וספק אם יודעים או זוכרים היכן היו בשלבים מוקדמים יותר של דרכם המקצועית.
לעומת זאת, אין מישהו מקרב הבוחרים הישראלים שאינו יודע מהיכן הגיעו אהוד ברק, שאול מופז, אבי דיכטר, עמי איילון, יואב גלנט, משה יעלון, גבי אשכנזי או בני גנץ. כולם אנשי צבא ובטחון בכירים ועטורי שבחים אשר הביאו עימם כמיהה, איש איש בתורו, כי מיד עם שחרורם לאזרחות יפיצו את קסמיהם גם על המערכת הפוליטית. המציאות הבטחונית המורכבת המאפיינת את החיים היומיומיים בארץ, הצורך לשמור על מערכת איתנה של איזונים ובלמים מול הדרג המדיני וכמובן הסמכותיות שבאה באופן טבעי עם המדים והדרגות, יוצרים אשליה שיכולות פיקודיות גבוהות מעידות גם על יכולת עשייה פוליטית. מה גם שזה היה המסלול הטבעי של הגנרלים בעשורים הראשונים של המדינה. אם יש משהו שלמדנו בשנתיים האחרונות, הוא שאלו אינם פני הדברים.
לקריאה נוספת על ממשלת בנט-לפיד:
ההבדל הוא לרוב בהגדרת המטרה: אנשי צבא נוהגים לדבר במונחים של "להסתער על הפוליטיקה", או "לכבוש את רשות מפלגה/ הממשלה/משרד הבטחון". לעומתם, כניסתם של אנשי תקשורת לפולטיקה מאופיינת בעיקר במטרה להיבחר ולשרת את הציבור. ההבדל המהותי הוא בגישה "מי צריך להגיד למי תודה". כך לדוגמא, שורת הגנרלים שניסו בשנתיים האחרונות להוביל לסיום כהונתו של נתניהו ללא הצלחה, הבהירו כל אחד בתורו כי הם נכנסים לפוליטיקה כי הציבור "קורא להם" ועל כן הם "נענים לקריאתו". מה רבה הייתה הפתעתם לגלות שאותו "ציבור" אינו חייב להכיר להם תודה על החלטתם. להיפך. הם נמצאים בשליחות ציבור הבוחרים. אותו ציבור שיכול לשלוח אותם הביתה או להטיח בהם ביקורת חסרת פשרות על החלטותיהם. לעומתם, במקום להצהיר מה צריך או כדאי לעשות כדי להחליף את השלטון ארוך הימים של נתניהו, באו חברי ממשלת השינוי והפגינו יכולות של רב חובל מיומן בניווט המערכת הפוליטית אל עבר המהפך הנדרש.
ביטחון, פוליטיקה ותקשורת אלו שלוש מערכות מורכבות אך מקבילות. הגם שיש מי שמתאימים ליותר מאחת מהן ואולי אף לשלושתן, לא ניתן ליישם בהצלחה מעבר רוחבי ביניהן. בכל מערכת יש להתחיל משלבי היסוד ולטפס מעלה שלב אחר שלב. ארועי שלושת החודשים שעברו מאז הבחירות לכנסת ה-24 ועד ההכרזה על הרכבת הממשלה יוצאת הדופן, הוכיחו כי אלו שהחלו את דרכם בעולם התקשורת, אותה תקשורת שהפכה בסוף עידן נתניהו לשק חבטות של רבים מהפוליטיקאים, דווקא הם אלו שמבינים את המשוואה הזו טוב יותר מרבים אחרים.
הכותבת היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה, מומחית לניהול משברים