ברחבי מדינת ישראל הרבה אנשים משפשפים הבוקר את העיניים ולא מאמינים, או מסרבים להאמין, שהיום הזה הגיע. אחרי 12 שנות שלטון וארבע מערכות בחירות, אם לא תתרחש הפתעה מגה דרמטית של הרגע האחרון, עד הלילה, בנימין נתניהו כבר לא יהיה ראש הממשלה. דורות שלמים לא ידעו אף מנהיג מלבדו, וגם הוותיקים יותר מתקשים לזכור מה היה כאן קודם. יכול להיות שזה נגמר? כבר ימים שכולם מחכים שהוא ישלוף מסל הטריקים והשטיקים את המהלך האחרון שימנע את השבעת ממשלת בנט-לפיד במליאת הכנסת הערב, ומתקשים לעכל שהמהפך אכן בדרך. ובכן, נראה שזה באמת קורה, ושגם לקוסם הטוב ביותר נגמרו השפנים בכובע: בעוד כמה שעות, נתניהו ייפרד מכסאו, הליכוד יעבור לספסלי האופוזיציה, והמערכת הפוליטית והמדינה כולה יתחילו להתרגל לצירוף המלים המוזר "ראש הממשלה נפתלי בנט".
כשההיסטוריונים בעתיד יחזרו לתאריך ה-13 ביוני 2021, אולי הם יגרדו את ראשם בבלבול כשיקראו על ראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ללא עוררין, מההמנהיגים המוכשרים, המבריקים והחזקים בתולדות המדינה, שהודח על ידי ראש מפלגה קטנה של שישה מנדטים. הנפילה של נתניהו דרמטית במיוחד, כי היא מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; דווקא אחרי שנה שבה הביא לשיא את כישוריו ויכולותיו ועיצב לעצמו מורשת של ממש - עם הסכמי הנורמליזציה ההיסטוריים עם מדינות ערב והתושייה וההצלחה של מבצע החיסונים שהוציא את ישראל ראשונה מהקורונה - הוא איבד את האחיזה והשלטון. במציאות נורמלית, ההישגים הגדולים האלה היו אמורים לזכות אותו בחיבוק ציבורי עצום ורחב ממדים. אבל ציוני הדרך היו מעט מדי ומאוחר מדי במציאות הלא נורמלית אליה נקלעה ישראל בשנתיים וחצי האחרונות, מאז שהחלו צרותיו הפליליות והמשפטיות, ולא המיסו את לבבות המבקשים להחליפו. להיפך, הם רק התקשו והתקשטו בתוספת מכובדת מימין.
לקריאה נוספת בנושא
בליכוד נמצאים כבר עמוק בתוך קמפיין רועש של התקפות והאשמות נגד בנט ושקד שגנבו את הבחירות, ונגד סער ואלקין שהפנו עורף למחנה הלאומי. בשלושת החודשים שחלפו מאז הבחירות הם קיבלו מנתניהו הצעות מפתות, וככל שהמאמצים להקמת ממשלת שינוי התקדמו הם הפכו מפתות יותר ויותר - עד כדי לפנות את מקומו למענם לעמוד בראשות ממשלת ימין. גם כאן, ירשמו המתעדים ההיסטוריים, נתניהו עשה מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי. הוא זה שאחראי, יותר מכולם, להגליית הליכוד לאופוזיציה ולסוף שלטונו: ולא המשטרה והפרקליטות, לא התקשורת, אפילו לא השמאל הם אלה שהפילו אותו - את המבוי הפוליטי הסתום אליו נתניהו נקלע הוא יצר במו ידיו ב-12 שנות שלטונו, והוא יכול להאשים רק את עצמו.
מסביב לשולחן ממשלת השינוי יושבים כל יריביו של נתניהו, ויותר ממחצית מהם היו בעבר שותפיו או פקודיו: אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואיילת שקד התחילו את דרכם הפוליטית כעוזרים בלשכתו, כך גם צביקה האוזר ויועז הנדל. גדעון סער מונה על ידו לראשונה לשר, וזאב אלקין היה מתווך פוליטי מועדף שאף הצטרף לנסיעות כבוד כמתורגמן בקרמלין. יאיר לפיד השתפשף אצלו כטירון במשרד האוצר, ובני גנץ פירק עבורו את המפלגה שהקים בשביל הבטחת רוטציה לא ממומשת.
לכל אחד הכוויות שלו: בנט ושקד גורשו מבלפור במשך שנים, ולמרות כל הצהרות הנאמנות הוגלו בבחירות הקודמות לספסלי האופוזיציה, לפיד פוטר, סער הודר וגומד, וגנץ הושפל עד אפר מיד אחרי שהקים איתו את ממשלת החילופים. עכשיו, נתניהו כבר מבין שזו היתה טעות, ובמאמציו למנוע את הקמת הממשלה העביר לגנץ הצעות נדיבות בהרבה, כולל לוותר על השלטון באופן מיידי. אבל כל הרוטציות שהוא שיגר במצוקתו נתקלו בחומת אי-אמון בצורה, כי הוא שרף את כל הגשרים.
בממשלת השינוי נתניהו משלם גם את מחיר הביביזם. בכנסת יש רוב ימני גורף - 72 מנדטים אם סופרים גם את ליברמן, סער ובנט, אבל המאבק המשפטי-פוליטי שלו בשנים האחרונות חילק את המפה הפוליטית אחרת, בין תומכיו ומתנגדיו. יעלון, האוזר והנדל, הדופן הימנית של כחול לבן לשעבר, היו הניצן הראשון בימין שהסתייג מההכפפה של המחנה כולו לאינטרסים האישיים של המנהיג, כשהיו בדופן הימנית של כחול לבן. אחר כך ליברמן הצטרף למתפכחים, ובבחירות האחרונות גם סער ואלקין החליפו צד, ואליהם הצטרפה יפעת שאשא ביטון, שחטפה עוד כשהעזה לשאול שאלות על הקורונה. שאשא ביטון היא שארית אחרונה מ"כולנו" של משה כחלון, הראשון שניסה להצמיח כנפיים ולהתנתק מנתניהו, ואחרי 4 שנים נכנע והודה בכישלון.
כולם היו בניו, אבל כדי לשמר את גדולתו, הוא לא נתן לאף אחד מהם לצמוח מתחתיו. וכשהם יצאו נגדו, הוא ירד נמוך, לאישי ולמשפחתי, ולא בחל באמצעים. הכתבות המכפישות על הילדים של ליברמן, הקינוחים של גילת בנט וההפגנות הגועליות מחוץ לבית משפחת אלקין לא קירבו אותם אליו בחזרה, אלא רק הגבירו את הסלידה והרצון להחליפו.
ועדיין, למרות המהפך שיירשם בספרי ההיסטוריה היום, החגיגות או הקינות על סוף עידן נתניהו עשויות בהמשך להתברר כמוקדמות. הוא והביביזם בינתיים לא הולכים לשום מקום - חוץ מלספסלי האופוזיציה, משם הוא מתכנן למרר את חיי ברית האחים ושותפיהם הנוספים. קשה לחזות מה יהיה אורך חייה של ממשלת בנט-לפיד, שמכילה בתוכה ניגודים וקצוות פוליטיים ואידיאולוגיים לעשות עליהם סיבובים אופוזיציוניים. אבל היא רשומה על שמו. הוא הדבק העיקרי שמחבר ביניהם, וכל עוד הוא באזור, האינטרס המשותף בהרחקתו יכול להאריך ימים. עמוק בתוך הלילה שבין ראשון לשני, אחרי שממשלת השינוי תהפוך לעובדה מוגמרת, ישאלו את עצמם מיליוני אזרחים בישראל, מימין ומשמאל, האם זה באמת שחר של יום חדש ומה הוא צופן. המאבק של נתניהו ומתנגדיו לא נגמר, זה רק הסוף של אחיזתו בשלטון.