שלושה ימים לפני שהליכוד עוזב את השלטון אחרי 12 שנים רצופות של כוח ושררה, ח"כ ניר ברקת ערך אמש (חמישי) כנס פוליטי שכמותו טרם נראה. זה היה מראה כמעט סוריאליסטי: בעוד שרי הליכוד מתחילים לארוז את חפציהם, מסננים את עוזריהם, ומפנים את לשכותיהם לטובת ספסלי האופוזיציה - אלפי פעילי ליכוד הגיעו להפקת ענק בגני התערוכה, עם מיטב הכיבודים והפירוטכניקות ומוזיקת אווירה צוהלת. השלטים מסביב נשאו את הססמה "באנו להצליח", ועל המסכים שודר קליפ צמר גפן של ישראלים מחייכים לצלילי "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
כמעט אפשר היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בחגיגת ניצחון של גוש השינוי, ולשכוח שבשבוע הבא, אם לא תהיה דרמה של הרגע האחרון, הליכוד יכיר בתבוסה ויאבד את השלטון.
החלק האמנותי של הערב נפתח בסרטון וידיאו בכיכובו של בנימין נתניהו, בו הוא משבח ומהלל את ברקת ואת כישוריו להיות שר האוצר המיועד הבא (את החלק על ההבטחה לתפקיד שהופרה בחרו לא להזכיר על הבמה, הלם). ברקת התאמץ בנאומו לשדר גיבוי, סולידריות ותמיכה למנהיג המכהן, אבל התפאורה, המסרים ותצוגת התכלית כולה - לא הותירו מקום לספק שהוא עמוק במרוץ להיות ביבי הבא. אנשיו ומקורביו הודפים את ההאשמות הביביסטיות לחוסר נאמנות, אבל הססמה שבחר לתת לחזונו, "יזמות, חדשנות, אומץ", זועקת במרומז שנתניהו הוא העבר, ואילו הוא - העתיד.
התזמון הרגיש בכל מקרה כבר העלה את רמת החשדנות בבלפור והעיר שם את התותחים הכבדים. נתניהו ומקורביו ניסו ללחוץ על ברקת לבטל את הכנס, ומשלא נענו, עברו ללחץ ישיר על צמרת הליכוד להחרים. זה לא ממש עבד. כל השרים אמנם הדירו את רגליהם מהאירוע, אבל ח"כים בכירים, כמו יו"ר המרכז חיים כץ, ואפילו מקורבים, כמו מיקי זוהר ושלמה קרעי, הגיעו לקחת חלק בחגיגה היוקרתית, שלפי ההערכות עלתה יותר מחצי מיליון שקלים.
בין המוני הליכודניקים שנהרו לכנס היו גם לא מעט אוהדים שרופים ומסורים למנהיג בכל לבם, וההתייצבות המרשימה לא בהכרח מאותתת על אתגר ממשי למנהיגותו מכיוון ברקת, אלא שבמפלגה גדולה ודמוקרטית אפשר גם וגם. בכל שנת הקורונה האחרונה פעילות השטח של הליכוד היתה קפואה, ואירוע עם 4,000 מתפקדים זו הזדמנות שפריימריסטים לעתיד לא ממהרים לפספס. אבל בקרב הקטן על האירוע ברקת ניצח, ומנוף הלחץ הבלפוריסטי כשל.
מפגן הכוח של ברקת לא נועד רק לעיניו של נתניהו, אלא בעיקר לשאר המחכים בתור לסוף שלטונו. הוא ירה את יריית הפתיחה של קרב הירושה כדי לבסס את תדמיתו כמועמד המוביל, ובזה אחר זה הם מצטרפים אליו כדי לא להשאיר לו את הזירה ריקה. הצ'ילבה הוותיקה ישראל כץ מיהר לתקוף ולהאשים בחתרנות - אך בה בעת חשף שגם הוא הציע לנתניהו לזוז כדי שהליכוד יבחר מנהיג זמני אחר שיוכל להרכיב ממשלת ימין. בהמשך, הצטרף גם יולי אדלשטיין, שהחל לפזר אמירות ברורות על כוונתו להתמודד מול נתניהו בפריימריז.
בניגוד לברקת וכץ, שמקפידים להדגיש שהם מכוונים רק ליום שאחרי, אדלשטיין מבהיר בשיחות סגורות שהוא רוצה להתמודד בפריימריז הבאים ושהמטרה שלו היא להחליף את ביבי המיתולוגי. וגם השגריר באמריקה, גלעד ארדן, מאזין בדריכות לרחשים המפלגתיים בישראל.
רק שנראה שקרב הירושה ייאלץ לחכות. ב-1999, הפעם הקודמת שנתניהו הפסיד את השלטון, הוא הודיע מיד על פרישתו מהחיים הפוליטיים. לדור הנוכחי יש קצת פחות מזל. לא רק שהוא מתכוון להמשיך באופוזיציה, הוא גם מקווה שממשלת בנט-לפיד תתפרק תוך זמן קצר, אולי אפילו לפני התקציב הראשון. אחרי כמה חודשים של מבוכה והטרלה מהאופוזיציה לסער ובנט, מאמינים מקורביו, הוא יכול לעשות קאמבק שלישי מהסרטים ולכבוש בחזרה את השלטון.
בכנס של ברקת היו עוד כמה ליכודניקים אופטימיים שעדיין מחכים לשפן האחרון שנתניהו ישלוף לפני ההשבעה, ומסרבים להאמין שבשבוע הבא בנט, לפיד וסער יקחו מהם את הלשכות, הפמליות והג'ובים. זו טראומה פוליטית של ממש, וקשה לחזות מה יהיו השלכותיה.
מוטת השליטה הפוליטית של נתניהו ב-12 בשנים האחרונות מתבססת קודם כל על התמיכה הבלתי מתפשרת לה זכה בבית, ומהמסורת ארוכת השנים בליכוד שלא מדיחים מנהיג מכהן. זו גם נקודת ההתחלה של מעטפת החסינות הפוליטית לה זכה מאז החלו צרותיו הפליליות והמשפטיות. כל עוד הוא שמר על השלטון, בכירי הליכוד פחדו לקרוא עליו תיגר, והיחיד שהעז לאתגר אותו מבפנים - גדעון סער בפריימריז 2019 - ספג כישלון חרוץ ורק חיזק את עוצמתו וכוחו, והפך לסימן אזהרה לכל מי שינסה להתמודד מולו. עכשיו, כשהליכוד מודח מראשות הפירמידה, החוליות בשרשרת החסינות סביב נתניהו עשויות להשתחרר.
השילוב של איבוד השררה והשלטון עם ההוצאה של קרב הירושה העתידי לפומבי מערער את גרעין השליטה הכי חשוב שלו, בתוך הבית. לכן, מיד עם המעבר לאופוזיציה, הוא שואף לעשות פריימריז בזק לראשות המפלגה כדי לקבע את כוחו ומעמדו.
רק שהיורשים הפוטנציאליים מתנגדים נחרצות, ולא ממהרים להעניק לו כבר עכשיו את ראשות הליכוד לבחירות הבאות שיכולות להיות גם בעוד ארבע וחצי שנים. ברקת הכריז אתמול ש"זו לא העת לפריימריז מיותרים", שני הכצים, ישראל וחיים, ששולטים בגופי קבלת ההחלטות בליכוד, הטילו גם הם וטו. בשנתיים וחצי האחרונות החוב של הליכוד גדל לסכום אסטרונומי של 80 מיליון שקלים, ואף אחד - חוץ מנתניהו - לא רואה סיבה להוציא את הכסף.
אם נתניהו לא יצליח להשיג את מבוקשו בפריימריז בזק, קרב הירושה יידחה ללפני הבחירות הבאות, שתלויות בהצלחה של ממשלת בנט-לפיד. במקביל לכנס של ברקת, שודר ב"עובדה" ריאיון הפרישה של ראש המוסד יוסי כהן, אחד נוסף שמסומן כיורש פוטנציאלי. על כהן חלה תקופת צינון של 3 שנים, ואם הממשלה תאריך ימיה - הוא יכול להצטרף לפול המתמודדים על התפקיד ולערבב לברקת את עמדת ההובלה. קרב הירושה אולי התחיל, אבל הוא עשוי להיכנס לתרדמת עמוקה, כי נתניהו, בינתיים, לא הולך לשום מקום.