חג השבועות הזה נושא עמו משא מיוחד, כבד ונורא עבורי. גדלתי בבת ים וחונכתי לאהבה, להכלה ולכיבוד האחר. המראות מיפו, לוד, עכו, חיפה, בת ים, טבריה ועוד העלו בי תחושות עמוקות של עצב וכאב בלתי נסבל ועוררו זיכרון בין דורי-משפחתי לא פשוט עבורי. ההקשר הנוכחי של מה שאירע אך השבוע, לאירועי חג השבועות הארור של 1941, שחל בדיוק לפני 80 שנה, "הפרהוד" - הפרעות והטבח ביהודי בגדד, הופך את הזיכרון הזה ומוראותיו לבלתי נסבל.
הסיפור המשפחתי שלי מתחיל לפני 80 שנה. בערב חג השבועות של שנת 1941, רץ בחור צעיר, אב למשפחה צעירה על הגשר החוצה את החידקל בבגדד. אחריו דולק המון ערבי מוכה שנאה ורצחני, שהוסת בתערובת של לאומנות ערבית, ואנטישמית פרו-נאצית. נחיל של שנאה שיצא לטבוח ביהודי בגדד. הבחור הזה היה סבי מצד אבי, כשמי יוסף יצחק, אשר אני קרוי על שמו ולזכרו.
הקהילה היהודית של בגדד בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ידעה פריחה ושגשוג. יהודים וערבים חיו באחווה יחסית, יהודים עשו חיל ואיישו משרות מובילות בשלטון ובאליטה הכלכלית. כל זאת החל להתקלקל בתחילת שנות ה-30 של המאה, עת תעמולה אנטישמית-לאומנית עם ניחוח נאצי, אשר לובתה על ידי המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני, שמצא כר נוח למלחמתו ביהודים. יהודים הודרו ממשרות ורוחות של עוינות בין יהודים לערבים החלו לנשב, אף תחת שלטון בית המלוכה הפרו-אנגלי של עיראק.
השיא הגיע בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עת בעיראק מרד ראשיד עאלי אל כילאני במהלכו קבוצת קציני צבא פרו-נאצים תפסה את השלטון וסילקה את המנהיגות הפרו-הבריטית. בעידודו של השגריר הנאצי בבגדד ומיודענו השיח חג' אמין אל חוסייני (כן גם כאן הוא לא פספס את ההזדמנות) החל מסע הסתה אנטישמי חסר תקדים ובעל סממנים נאצים ברורים, אשר סיים דה פקטו אלפי שנים של דו קיום יהודי-ערבי בעיראק. הבריטים הגיבו במהירות יחסית, וכעבור כחודש וחצי כבשו את בצרה והגיעו לפאתי בגדד בערב חג השבועות. ראשי המרד, ראשיד עאלי אל כילאני וחג' אמין אל חוסייני נמלטו מהעיר אולם הבריטים, באופן טראגי, בחרו לא להיכנס לעיר עצמה.
לקריאה נוספת:
ערב החג החלו הפרעות, אספסוף מוסת ומטורף משנאה יצא מהשכונות המוסלמיות בעיר ואליו הצטרפו אנשי משטרה וצבא חמושים. ההמון התנפל על היהודים בדרכים הראשיות. יהודים נשלפו מרכבים ואוטובוסים, הוכו מכות רצח ונשחטו בסכינים, פגיונות, חרבות ואף בנשק חם. חלק מהגופות בותרו ואף נדרסו על ידי הרכבים. משם פנו הפורעים לשכונות היהודיות, שם נבזזו ונשרפו חנויות יהודים שסומנו מבעוד מועד ובתי כנסת חוללו, נבזזו ונשרפו גם הם. הפורעים לא חסו על אף יהודי שפגשו: נשים נאנסו, ואיברי ילדים, נשים וזקנים רוטשו.
בתוך האפלה, היו גם נקודות אור. בעוד שבשכונות היהודיות נטבחו היהודים ללא הגנה, הרי שדווקא בשכונות המעורבות היו יהודים שמצאו מקלט אצל שכניהם המוסלמים, אשר הגנו עליהם באומץ לב ותוך סיכון חייהם.
סבי לא היה אחד מברי מזל שניצלו, במהלך המעבר על הגשר, נורה ברגלו על ידי אחד הפורעים (כנראה דווקא מכוחות המשטרה או הצבא העיראקי). הוא הובהל לטיפול רפואי ורגלו נכרתה על מנת להצילו מהזיהום שפשט בה. איש אינו יודע מה אירע שם אולם אני מניח שעיראק של 1941 ימי הפרהוד לא הייתה מקום אידיאלי לקבל טיפול רפואי מציל חיים והוא נפטר מפצעיו.
בתום שלושה ימים מסויטים של פרעות נכנס הצבא העיראקי הפרו-בריטי יחד עם שאר הכוחות הבריטים והפרעות נפסקו, לא לפני שהותירו מאות יהודים נרצחים, אלפי פצועים בגוף ובנפש ועשרות אלפי יהודים שרכושם נבזז.
סבי השאיר אחריו אלמנה ויתומים, ביניהם אבי שהיה אז אך בן 7. פצע אישי ומשפחתי עמוק, שסימל את השבר הענק ביחסי יהודים וערבים בכלל ובקהילה היהודית של בגדד בפרט והיה הפתיח לחיסולה של קהילה יהודית מפוארת בת אלפי שנים בעיראק.
מאורעות השבוע האחרון והקזת הדם האיומה בין יהודים וערבים בתוך ישראל, בין שכנים יהודים וערבים שחיו בדו קיום, שלרוב היה טוב ופורה היא השבר הענק של ימינו. דו קיום, שעד עתה, יכול היה לכל הרעשים מסביב, לעימותים הצבאיים עם חמאס, לאינתיפאדות וגם למלחמות. היו הפגנות, היו עימותים, היה כאב, אבל הדו קיום תמיד ניצח.
הפעם ראינו לאימתנו את הסדק שנפער בין יחסי יהודים וערבים, את השנאה למי שהיה שכנך רק אתמול. נפל דבר בישראל. מאורעות יפו, לוד, בת-ים, עכו, טבריה, ועוד פערו פצע מדמם בבשרה של החברה בישראל. ערבים פורעים ביהודים, יהודים פורעים בערבים וחפים מפשע נפגעים. אספסוף ערבי המבצע לינץ' ביהודי ואספסוף יהודי המבצע לינץ' בערבי. ערבים ששורפים בתים, בתי כנסת ורכבים של יהודים ומנגד יהודים שמשחיתים חנויות בתים ורכוש של ערבים.
אין בי יכולת לבטא במילים את העצב העמוק שהמראות עוררו בי, את האימה מהשנאה השיסוי והדימום. בעיניי לא מעניינת הקבלה כזו או אחרת. לא משנה מי יותר, מי פחות, מיהו אספסוף יהודי ומיהו אספסוף ערבי. זה איום, זה נורא, זה מסוכן וזה חייב להיפסק ועכשיו.
אנחנו לא בשנת 1941, אנו לא חיים באנרכיה של סוריה או עיראק. יש כאן מדינה ויש כאן שלטון חוק, שחובה עליו למנוע מחזות כאלו. במדינה שהוקמה על ידי שרידי השואה והפרהוד אין מקום לזוועה כזו. אסור לנו להגיע לימים של המון, הפורע בחפים מפשע בשל זהותם הלאומית-דתית-אתנית. את כרוניקת השנאה הזו צריך לחסל. מה שהיה אסור שיהיה.
השינוי יקרה כשתצמח מנהיגות אחרת
אני לא נאיבי וברור לי שזוהי מלחמה לא פשוטה, אבל לשם מלחמה במסיתים ובפורעים אין די בפתרונות מסוג "יד חזקה", אלא בשיתוף, בהבנה, בחינוך ובהידברות בין קהילות. הידברות כזו ומלחמה בשטנה, תוכל לקרות רק לאחר שתצמח כאן מנהיגות אחרת, אמיצה וחכמה שתראה את טובתו של כלל הציבור הישראלי. מנהיגות שתדע לחבר, לוותר, להכיל ולבנות. מנהיגות שתדע להילחם בחוכמה, בגזענות, בלאומנות ובשנאה מכל צד ותקיא מתוכה את מחוללי השנאה. דווקא בימי שנאה אסור לזנוח את התקווה. זה הזמן. זו העת.
חג השבועות הוא חג הקציר והאסיף, בו מודים על איסוף היבול שנזרע בעמל במהלך השנה. בחג הזה יש לשאת תפילה לא לקציר אלא דווקא לזריעה של זרעי ההבנה, ההכלה והדו קיום ברוחו של רבי עקיבא, אשר ראה במונח "ואהבת לרעך כמוך" כלל גדול בתורה. אם נצלח בכך, הרי שבשנים הבאות נקצור בחג השבועות יבול אחר לגמרי.
יוסי (יוסף) יצחק יו"ר קבוצת פורטוגליס