אנו מצויים עדיין בעיצומו של הסבב הרציני והחמור ביותר מאז 2014 ונראה ששני הצדדים, ובעיקר ישראל, חשים שטרם מיצו את המהלך הצבאי (או "בנק המטרות"). זה מה שקורה בדרך כלל בכל סבב, לעתים עד הנקודה (שבוא תבוא, לצערנו הרב) בה מתרחש אירוע רב נפגעים, שמשבש את העניינים, ודוחף את ישראל, בנסיבות קשות יותר, לאתר מנגנון סיום הולם. מתבקש, על כן, למצוא כבר כעת את הסולם שיאפשר לרדת מן העץ. ראוי להזכיר, כי בצוק איתן הלחימה התארכה, למרות ששני הצדדים רצו כבר להפסיקה, בהיעדר גורם מתווך מקובל.
נקודת המוצא הנוכחית היא, שאין בכוונתה, או ביכולתה, של ישראל, לפחות בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, לאמץ מדיניות שונה מזו הנהוגה בשנים האחרונות כלפי רצועת עזה, קרי: שימור הסטטוס קוו ודחיית הקץ. מדובר, חשוב להבהיר, במדיניות שגויה שאינה משרתת את האינטרסים הישראליים, ומונעת את חידוש התהליך המדיני. על כן, הנוסחה האופרטיבית היא: לשוב למתכונת ההבנות בין ישראל והחמאס טרם פרוץ האלימות הנוכחית.
אם כך הדבר, השיקולים שמנחים את ישראל, צריכים להתמקד בשני מישורים עיקריים: האחד, נוגע לדמותם של השחקנים הבינלאומיים שראוי כי ישראל תפקיד בידיהם את ההובלה להשגת הפסקת האש. השני, נוגע לאינטרס הישראלי לחזק את הגורם המדיני-חילוני המתון בזירה הפלסטינית על פני זה הדתי-רדיקלי.
לקריאה נוספת על מבצע "שומר החומות":
ביחס למישור הראשון, ברור שהאינטרס הישראלי מתמקד באותם שחקנים עמם יש לישראל מפגשי אינטרסים ברורים: מצרים, ירדן, ומדינות המפרץ עמן ישראל אף התקדמה וחתמה על "הסכמי אברהם". ההובלה המצרית מתבקשת ומתחייבת, כך היה גם בסבבים קודמים והדבר עולה בקנה אחד עם רצונותיה ויכולותיה של מצרים ועם קרבת האינטרסים ושיתוף הפעולה הישראלי-מצרי בשנים האחרונות מול רצועת עזה בשעה זו, יש להתמקד בהובלה מצרית, הן לנוכח חוסר העניין של המפרציות לגלות מעורבות רבה במשבר, והן עקב הסרבול שיכול להיגרם עקב מעורבותם של שחקנים נוספים, כירדן או מרוקו.
מקום מיוחד למחשבה צריך להיות מכוון כמובן כלפי ארה"ב. ניכר כי וושינגטון איננה מתכוונת להתערב באופן בולט ומרכזי (ושליחתו של הדיפלומט הדי עאמר, דרג זוטר למדי, ממחישה זאת היטב), גם על רקע ניסיונה לבסס מדיניות שונה בנושא הפלסטיני מזו שננקטה על ידי ממשל טראמפ. הובלה מצרית, בגיבוי מפרצי, ואמריקני, עשויה אם-כן לשרת גם את האינטרס האמריקני.
ביחס למישור השני, האינטרס הישראלי מחייב את חיזוקה של הכתובת המדינית הברורה בצד הפלסטיני - הרשות הפלסטינית - יהיו העמדות הישראליות הנוכחיות כלפיה אשר יהיו. זה יכול וצריך להיעשות באמצעות הכללתה בשיח סביב הבנות שיובילו להפסקת אש וחיזוק מעמדה ברצועת עזה. אמנם מבלי לתת בידיה זכות וטו על כך.
התכלית האסטרטגית: חידוש תדמית של שיח מדיני, אף אם "מלאכותי" בשלב ראשון. זה עשוי להוביל למהלך כל כך מתבקש של חידוש שיח מדיני ממשי ומהותי (אולי על ידי הממשלה הבאה?). אף אם ישראל הנוכחית מבכרת לשמור על הסטטוס קוו מול עזה, בעיקר כדי להימנע מחידוש התהליך המדיני, שימורה של הרשות הפלסטינית ככתובת הלגיטימית לשיח מדיני, מהווה אינטרס ישראלי, למרות חולשתו של אבו מאזן והביקורת ברחוב הפלסטיני על ממשלו.
דחיית הבחירות הפלסטיניות סיפקה לחמאס עילה (נוספת) להבערת השטח, ושירתה כמובן גם את ממשלת ישראל. יתר על כן, החזרתה של רמאללה למפת דיפלומטית הדילוגים באזור עשויה להקנות לישראל נקודות זכות בוושינגטון, דווקא מול ממשל ביידן, שמנסה כאמור לקבע משוואה שונה מזו שאפיינה את קודמו, ובעיקר על רקע המחלוקת הישראלית-אמריקנית הברורה סביב הסכם הגרעין עם איראן.
העשור האחרון סייע לישראל לעצב ארכיטקטורה אזורית מרשימה - מערכת היחסים עם מדינות המפרץ ומרוקו ומיצובה המרכזי של ישראל במזרח הים התיכון. אל לישראל לערערה, או לאפשר לשחקנים באזור, שאינם שבעי רצון מכך לקלקל את מה שהושג בהעמקת המשבר, ואולי אף הרחבתו לזירות נוספות, ישלהבו את הרוחות ברחובות השונים, ומי יודע מה יידרש כדי לבלום אותה. לנוכח הניסיון המר בסבבים מעין אלו (ויש להניח שיחזרו אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות הישראלית), הצלת חיי אדם, משני הצדדים, ובהקדם מתבקשת וזועקת לשמיים.
מיכאל הררי הוא שגריר ישראל בקפריסין לשעבר, עמית מדיניות במתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, ומרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל.