הטבע של ממשלות אחדות למיניהן הוא בדרך כלל רק לעסוק בענייניה השוטפים של מדינת ישראל. כל כניסה לשטח ממוקש עלולה לפוצץ את הממשלה, לכן מנהיגי הממשלות הללו נמנעים ככל יכולתם להיכנס לשטחים הללו. לכאורה, המקרה שלפנינו הוא עוד הרבה יותר מסובך ממקרים קודמים; אחרי הכול, מתי לאחרונה הוקמה בישראל ממשלה בראשות מפלגה מימין בליכוד, שישבה בתוכה המפלגה השמאלית ביותר בשמאל הציוני? אף פעם.
משלל שטחי המחלוקת, הממוקש ביותר הוא זה של מערכת המשפט. ברור שהאינסטינקט המידי של גוש לפיד-מיכאלי-הורביץ הוא למנוע כל שינוי, כל רפורמה חוקתית-מהותית במערכת המשפט, כביכול כדי לעשות את שלהם במאזן הכוחות. דעתי היא שהן צריכות לפעול דווקא בניגוד לאינסטינקט שלהן, ודווקא כך הן ישרתו טוב יותר את ציבור מצביעיהן, ואת מדינת ישראל כולה.
לטורים נוספים של ברוך קרא
מאז המהפכה החוקתית שהחלה ב-1992 (עדיין ממשלת ליכוד), בחקיקת שני חוקי יסוד, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק, מתנהל ויכוח ער על יחסי הרשויות, דיון שצבר תאוצה לאחר פסק הדין המכונן (פסק דין ה"מזרחי") שהובילו ב-1995 השופטים מאיר שמגר ואהרן ברק, פסיקה שפרצה את הדרך לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון על חוקי הכנסת. במקביל גם החל להתפתח דיון בדבר כפל תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה (יועץ ותובע כללי). העניין הוא שבתוך זמן קצר השתבשה היכולת של הרשויות המחוקקת והמבצעת לנהל דיון ענייני בשאלות החשובות הללו.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שכל ממשלות ישראל מאז 96' הובלו על ידי מנהיגים, היא שלפחות בחלק מתקופת הנהגתם היו חשודים בפלילים. נתניהו (בקדנציה הראשונה) היה חשוד בפרשת בר און-חברון. שם לא היה מדובר בסתם חשדות, אלא בכאלה שנגעו בדיוק בליבת העניין - חשד להתערבות משיקולים פליליים בבחירת התובע הכללי של מדינת ישראל.
שני הכוכבים של אותה פרשה מ-1997 (שאמנם לא הפכה לכתב אישום, אבל רבות מהעובדות בה לא נסתרו) היו ראש הממשלה ושר הפנים. כן, כן, מדובר באותו ראש ממשלה ובאותו שר הפנים ב-2021. היה ברור שבממשלה כזאת אי אפשר באמת להוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט ובתביעה הכללית מבלי להיתפס כאינטרסנט.
ממשלת אהוד ברק הייתה ממילא קצרת מועד, וממילא בחלק מהתקופה הזאת גם ברק היה חשוד בפלילים בפרשת העמותות (גם התיק הזה נסגר). גם ראש הממשלה הבא, אריאל שרון, הפך זמן לא רב לאחר תחילת כהונתו לחשוד בפלילים.
למחליפו של שרון, אהוד אולמרט, לא הפריעו חשדותיו הפליליים לנסות לבצע שינויים במערכת המשפט. להיפך. כשר משפטים הוא העמיד את פרופ' דניאל פרידמן, שנחשב אז לקול האקדמי המיליטנטי ביותר הקורא לשינויים דרמטיים, מרחיקי לכת, במערכת המשפט. פרידמן אמנם איש ישר דרך, אך צריך לומר שקודם למינויו ניהל קמפיין אינטנסיבי על גבי "ידיעות אחרונות" נגד מערכת התביעה הכללית, על רקע חקירתו של קודמו בתפקיד, חיים רמון, בפרשת המעשה המגונה, וכן ניהל קמפיין נגד בית המשפט העליון על רקע (כמעט לא מוסתר) של אי מינויה של חברתו האישית, פרופ' נילי כהן. כשכיהן בתפקידו גם תקף את המערכת על מה שראה כ"רדיפת אולמרט". היוזמות של פרידמן היו קיצוניות ונהדפו פעם אחר פעם בממשלה ובכנסת (בין השאר על ידי הליכוד באופוזיציה), משום שאי אפשר היה להאמין לתום לבם של יוזמיהן.
אחרי אולמרט, הגיע סוף סוף ראש ממשלה שבמשך קדנציה שלמה וארוכה, לא היה חשוד בפלילים. לא רק שלא היה חשוד בפלילים, הייתה לו ממשלה ימנית-שמרנית מלאה, כך שלכאורה היה לו את ההזדמנות השקטה הראשונה בהיסטוריה הישראלית, מאז המהפכה החוקתית, לערוך שינויים מרחיקי לכת במערכת התביעה והמשפט. אלא שראש הממשלה הזה, שאגב שמו הוא בנימין נתניהו, לא התעניין בכיוון הזה. להיפך. הוא הדף ללא הרף כל יוזמה של חברי סיעתו (זאב אלקין ויריב לוין), לערוך שינויים כאלה, והתגאה בכך בנאומים פומביים וריאיונות טלוויזיה.
הקדנציה הזאת החזיקה ארבע שנים מלאות מ-2009 ועד 2013. הקדנציה הבאה הייתה קצרת מועד, ובזאת שאחריה ראש הממשלה הזה הפך, אבוי, שוב לחשוד בפלילים. מאז, ככל שהחשדות הלכו וסגרו עליו, הפך ליותר ויותר עוין למערכת התביעה בפרט והמשפט בכלל, והתבטא נגדן בכל הזדמנות. פתאום היה לו עד כדי כך חשוב לבצע רפורמות (בתום לב, אלא מה), שהוא היה מוכן למנוע מינוי פרקליט מדינה למערכת הזאת (מאז סוף 2019), למנוע מינוי מנכ"ל למערכת הזאת, ולבסוף גם לא למנות שר משפטים (עד שבג"ץ כפה עליו למנות).
המכנה המשותף
בחודשים מאי-יוני 2021 עשויה לקום ממשלה בישראל, שבין מרכיביה השונים יש תהום אידיאולוגית אדירה. אבל, בלי ששמנו לב, בין מרכיביה יש גם מכנה משותף חשוב, שלכאורה אמור היה להיות טריוויאלי, אבל במציאות שלנו הוא ממש לא. שני ראשי הממשלה, המתחלפים הפוטנציאליים, אינם חשודים בפלילים, ויתרה מכך, אף אחד משרי הממשלה העתידים אינו חשוד בפלילים. דווקא במציאות זו נדרשות המפלגות שנוהגות להימנע מכל רעיון לשינוי במערכת המשפט (מהחשש שמא זה ישרת את חורשי רעתה), לפעול בניגוד לאינסטינקט שלהן. זה הזמן להיכנס לשטח הממוקש הזה בידיים נקיות ופטריוטיות כאחד.
שתי הרפורמות החשובות ביותר שהממשלה הזאת יכולה להוביל, דווקא בשל הפערים האידאולוגיים בתוכה, הן פיצול תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה והגעה להסכמה בדבר הסדרת יחסי הרשות המחוקקת והרשות השופטת בפסקת התגברות מוסכמת. נשמע לכם בלתי אפשרי? הזוי? אז סלחו לי, אתם שבויים בקונספציות ישנות.
אסביר: שאלת פיצול תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה אינה שאלה מגזרית-פוליטית. גם אנשי אקדמיה שמזוהים עם הגנה על מערכת המשפט תומכים בפיצול הזה (פרופ' מרדכי קרמניצר למשל). בעבר הרחוק דנו ועדות שונות בסוגיה הזאת, והגיעו למסקנה שהנזק יהיה רב על התועלת. היום לדעתי כבר ברור שההיפך הוא הנכון. שיטת שני הכובעים: התובע הכללי של מדינת ישראל, ופרשן החוק של ממשלת ישראל, היא ביטוי לניגוד עניינים מובנה ורע.
אין שום היגיון ושום סיבה שבזמן שיושב היועץ המשפטי בישיבה עם שרי ממשלה, שמן הסתם מדי פעם יש בה סמול טוק, בדיחות, אולי אפילו שיחה אישית אינטימית של היועץ עם אחד השרים, הוא יודע שממש עכשיו על בן שיחו יושבת האזנת סתר, ובעוד שבוע צפוי הפרוץ החקירתי נגדו. זה הזוי. לא טבעי. לא הגיוני. באמת שאין סיבה לכך. כבר כתבתי כאן בעבר שאחת הסיבות, לדעתי, שלא הוכרזה נבצרותו של נתניהו, היא כי היועץ לא יכול להיות גם זה שהעמיד את נתניהו לדין, וגם זה שאומר שהוא לא יכול לכהן בתפקידו בגלל אותו דין פלילי. כאן בדיוק היה צריך להיכנס היועץ המשפטי לממשלה.
צריך יועץ חזק ותובע חזק. בחוק חדש צריך לחזק את מעמד השניים, ולראשונה לעגן את מעמד שניהם בחקיקה. חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בניגוד למה שנתניהו חושב, היא חוות דעת מחייבת, והדבר צריך להיות מעוגן בחקיקה. תובע כללי כלל אינו צריך לבוא במגע מיותר עם פוליטיקאים ושרי ממשלה, ולהם לא צריך להיות כל קשר בבחירתו.
באשר לפסקת ההתגברות, תמיד חושבים שזה מוקש בלתי ניתן לנטרול. שטויות. הרי גם פרופ' אהרן ברק התבטא בזמנו שלא היה מביע התנגדות לו מספר חברי הכנסת שהיה נקבע לצורך התגברות על פסיקת בג"ץ היה 80. הפוליטיקאים רצו רוב של 61. מה הבעיה הגדולה? אי אפשר למצוא מספר באמצע (יעקב נאמן הציע 70)?, וכדי להיות במקום הבטוח אפשר גם להוסיף את הצעתו של פרופ' ברק מדינה שכל ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת תחויב גם רוב מיוחס של בית המשפט העליון? ברור שזה אפשרי. הכול תלוי במידת הרצון ומידת הענייניות.
הגיוון הרב בממשלה הזאת לא צריך לשתק אותה מלעסוק בסוגיה כזאת. להיפך. זה בדיוק המקום שבו תוכל ליצור רפורמה משמעותית, ולא לשמר את הקיים. הרי ברור שבתחום המדיני דבר לא יזוז עם הממשלה הזאת, וספק גם אם יהיו רפורמות במדיניות הכלכלית של ישראל (בהינתן הפערים האידיאולוגיים בתפיסות הכלכליות). דווקא בשתי הסוגיות המשפטיות לעיל יכולה הממשלה הזאת להגיע להסכמות, באמצעות הקמת ועדה מאוזנת עם פוליטיקאים ואנשי אקדמיה שחלוקים מאד אחד עם השני, אבל גם נחושים סוף סוף להגיע להסדרה.
אם שני הצדדים יבינו שצריך לנצל את חלון ההזדמנויות שבו הנהגת ישראל לא חשודה בשחיתות, הם יכולים להגיע לתוצאות מפתיעות, ולהותיר מורשת כפולה - גם רפורמות שיסדירו את מעמד התביעה הכללית, הייעוץ המשפטי לממשלה, והיחסים בין הרשויות, וגם מסר שבו גם פוליטיקאים מקצוות אידיאולוגיות יכולים להוביל את מדינת ישראל קדימה, לו רק ידיהם הן נקיות.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13