ביידן הפסיק לפחד מטורקיה, ועשה צדק היסטורי עם שואת הארמנים

כשבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כינס מנהיג גרמניה הנאצית את בכירי הצבא במעונו הפרטי בהרי האלפים ופרס בפניהם את תכנית הפלישה לפולין. בנאום אוברזלצברג, שקטעים ממנו הוקראו במהלך משפטי נירנברג, הביע הפיהרר את ידיעתו והסכמתו להשמדה ולרצח העם שיתלוו למלחמה, והצדיק את אדישותו לנושא באירועים שהתרחשו כרבע מאה קודם לכן.

"לא אכפת לי מה תגיד עליי הציוויליזציה האירופית החלשה. מי, אחרי הכול, מדבר היום על השמדתם של הארמנים?".

היטלר לא טעה בהערכתו. ההרג והגירוש ההמוניים של כמיליון וחצי ארמנים על ידי העות'מאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה לא נצרב בתודעה האירופית או העולמית באותה תקופה. הארמנים התפזרו לכל עבר, ועל חורבות האימפריה העות'מאנית קמה טורקיה המודרנית. מעשי הטבח נשכחו עד שלקחי השואה היהודית חזרו לשורשי רצח הארמנים, ונקשרו יחד למונח "רצח עם" שתבע עורך הדין היהודי-פולני רפאל למקין.

אך בניגוד לשואת היהודים, זו הארמנית אינה נהנית מקונצנזוס דומה וטורקיה מתכחשת לה ולעברה. העובדה שלארמנים לא הייתה מדינה עד לקריסת ברית המועצות לפני 30 שנה לא תרמה לקידום הזיכרון וההכרה, ואנקרה נהנתה מלובי חזק בוושינגטון במשך עשרות שנים. לא עוד.

ג'ו ביידן הבטיח להכיר ברצח העם הארמני עוד במהלך קמפיין הבחירות ואתמול הוא עמד במילתו. אין זה סוד שהוא לא מחבב את נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, שהמתין שלושה חודשים עד שקיבל שיחת טלפון ראשונה מהבית הלבן. ועוד איזו שיחה. אבל ביידן, בדומה להחלטתו של הנשיא הקודם דונלד טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, לא התרגש מעצותיהם של רואי השחורות על משבר בלתי-הפיך ביחסים עם טורקיה, החברה בנאט"ו אך מתנהגת כמו מדינה עוינת.

במשך שנים ארוכות הצליחה טורקיה לאחוז בגרונן של מדינות אירופה ושל ארצות הברית תוך ניצול מיקומה האסטרטגי המחבר בין אירופה לקווקז ולמזרח התיכון. חיסול הדמוקרטיה הטורקית נענתה בגינויים רפים, שלא מנעו מארדואן להתקרב ליריבים ולאויבים של ארצות הברית, בראשם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. חילופי הממשל בוושינגטון שללו מנשיא טורקיה ידיד קרוב, שלא התעניין בזכויות אדם.

ביידן שם את הסוגייה הזאת במרכז סדר היום של ממשלו, גם במחיר עימותים עם בעלות ברית ושותפות. התגובה המאופקת יחסית של אנקרה עד כה, והעובדה שביידן וארדואן עתידים להיפגש בפסגת נאט"ו ביוני, מעידים על החולשה הטורקית.

ללא בעלי ברית במערב, ארדואן מוצא את עצמו מבודד בתקופה של משבר כלכלי ובריאותי קשה בטורקיה. מצוקה זו יכולה להסביר את עלי הזית שמגישה אנקרה לאחרונה ליריבותיה המרות בעולם הערבי, בהן מצרים ואיחוד האמירויות הערביות, ואפילו לישראל. אך זה לא צריך להפנט אף אחד בירושלים. הסיכוי לשיקום היחסים עם טורקיה תחת ארדואן קלוש ביותר, במיוחד לאור האירועים האחרונים בירושלים ובעזה.

ישראל הייתה צריכה להיות המדינה הראשונה שמכירה ברצח העם הארמני. שיקולים פוליטיים ואסטרטגיים עצרו בעדה מלנהוג בצורה המוסרית הראויה. המהלך ההיסטורי של ביידן יכול לספק לה עמדת זינוק נוחה להתייצב לצד האמת.