בדממה, בלי קול, הצעקות של נתניהו נשמעו כמו ההתחלה של הסוף

בעתיד בטח אזכר בחדווה ברגע הזה בו נסדקה הלבנה האחרונה בחומת הקוליות של בנימין נתניהו. שכבתי על הספה בסלון, בתי הבכורה שרועה עליי כשהספר "בילבי" בידיה. עיניה עצומות, היא נרדמה בדיוק בקטע שהילדה הג'ינג'ית והשובבה השפילה את מנהל הקרקס. בשקט, כדי לא להעיר אותה, שלחתי את היד לשלט הרחוק והדלקתי את הטלוויזיה. בנימין נתניהו צעק עליי בלי קול. הטלוויזיה הייתה על מיוט, לא רציתי להגביר כדי לא להעיר את הילדה, אבל את הכעס וההשפלה בקולו של האיש עם השיער הסגול בטלוויזיה ניתן היה לשמוע גם בלי סאונד.

מעולם לא ראיתי אותו ככה, וראיתי אותו לא מעט. המילים שיצאו לו מהפה היו לא רלוונטיות. כבר התרגלנו. אין באמת צורך להקשיב למילים שיוצאות מהפה של הילד שזעק "זאב" כמו שאין כבר באמת משמעות להקשיב לנאשם בפלילים שצועק "תפירת תיקים". אבל האיש שתמיד נראה כמו צוק איתן גם מול גלי התיקים הפליליים, הביקורת הציבורית והרוגי מלכות הקורונה לפתע נראה אחרת. מושפל. חלש. מובס.

כמו אריה לכוד בכלוב, הוא עוד ניסה להילחם. הוא נאם וקולו בוודאי נשמע כמו שאגה של חיה פצועה. קולו רעם גם בדממה שבקעה ממקלט הטלוויזיה. יכול להיות שיש אנשים שעדיין מאמינים לשאגות האלה. גורי הסוואנה לא רוצים להאמין שהם נשארו לבד כשהם מוקפים בצבועים ושאר טורפים אכזריים.

הפושים החלו להידחף לטלפון. כל רשת תקשורת חיפשה את הציטוט האכזרי ביותר. כך גיליתי שהאיש שננזף על ידי נתניהו הוא בנט. היו שם האשמות קשות ומילים שבדרך כלל שמורות לאכזבה מהקרובים ביותר. הייתה שם צביעות נוראית, אבל גם היה שם רגש שמעבר לפוליטיקה הקטנה שמייצרת את הנאומים האלה בדרך כלל. אחד האנשים הכי ציניים בתולדותינו נראה פגיע. נאחז בכוחותיו האחרונים בחבלים בזירת קרב דמיונית.

לרגע, גם שונאיו הגדולים ביותר יכלו לחוש כלפיו חמלה. זה טבעי. מבחינתו של נתניהו, לא ברור איפה נגמר הביבי ומתחיל ראש הממשלה. ולהפך. בני ביתו לא יודעים עולם אחר, נטול שררה ומנעמי שלטון. עמוק בגיל הפנסיה המחשבה על פרישה מעולם לא עברה בראשו. אפילו לא לרגע. הוא באמת מאמין שאנחנו כפויי טובה. הוא באמת מאמין שהשיטה הזאת של דמוקרטיה מפסיקה לעבוד ברגע שלא בוחרים בו. אז מה אם הפעם האחרונה בה הוא נבחר לראשות הממשלה הייתה ב-2015 ומאז במשך ארבע מערכות בחירות הוא לא הצליח להקים ממשלה? אז מה אם ממשלת אחדות פריטטית זה משהו שעד לפני שנה נשמע לו הדבר הכי הגיוני בעולם, ופתאום זה נתפס בעיני כמהלך "אנטי דמוקרטי"?

השידור נחתך, באופן קסום, בדיוק באותו רגע בערוץ 12 ו-13. האריה המשיך לשאוג, אבל כלפי אף אחד. יונית חייכה בפה מלא. כלומר, בפועל, היא הישירה מבט רציני שלא מסגיר דבר או חצי דבר מהרגשות שלה כלפי המצלמה - אבל היא חייכה. עמוק בלב, בהווייתה, במחשבתה, היא חייכה. אנחנו מכירים אותה טוב כמעט כמו שאנחנו מכירים אותו. היא חייכה מאותן סיבות שהוא זעם. היא חייכה מאותן סיבות שאצלנו, האזרחים, התחילה החרדה הפשוטה של "מה יהיה עכשיו?".

עמית סגל אמר דברי פרשנות. בדממה הוא נראה אפילו צעיר יותר מגילו הצעיר ממילא, וגם חכם יותר. לא נראה שהוא מודאג במיוחד, נראה שהוא יודע שלא משנה לאן נושבת הרוח, הוא יידע לבחור בצד של המנצחים, והצד של המנצחים ישמח שעמית סגל יהיה לצדו. חכם סגל. רואה את הנולד. בערוץ המקביל דרוקר אמר בוודאי דברים רציניים, ונראה פסימי כהרגלו. עניין של הרגל, או לחילופין, חשש ממנחוס.

פיניתי את היפהפייה הנרדמת למיטה. חזרתי לטלוויזיה ובאתי להגביר את הקול, ולפתע עצרתי את עצמי. יש רגעים בהם כל מילה מיותרת. בעתיד, אזכר ביום הזה, בו ראיתי ללא קול את תחילתו של סוף עידן נתניהו שהותיר את כולנו עם שק של רגשות מעורבבים. סומים באפלה בג'ונגל מלא בצבועים. הסוף כבר פה. הכתובת על הקיר. זה נגמר. עוד לא ברור כמה כואב זה יהיה. לא ברור כמה מתיש זה יהיה. לא ברור כמה מכובד זה יהיה. אבל יהיה טוב. יהיה טוב ילדה שלי. יהיה טוב מדינה שלי. משוגעים וציניקנים יושבים עם האצבע על הכפתור האדום, אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אני מביט מהחלון, אולי מגיע יום חדש.