יותר מכל רציתי להיות חבר קיבוץ.
זה קרה לי כבר בגיל 14, כשהמדריכים בתנועה לקחו אותנו למחנות עבודה בקיבוצים שלהם. הם היו לי למודל הערכה וחיקוי עם דמותם הצברית, מכנסי ה"אתא" הכחולים הקצרים, והסנדלים התנכ"יות המוליכות אותם בבטחה. יפים וזקופי קומה.
לקח לי שנה שלמה "לשבור" את אבא ז"ל ואמא תבדל"א שלא להמתין עם הקבוצה שלי ב"השומר הצעיר" וללכת לנח"ל - אלא "קיבוץ עכשיו". רציתי פעולת חילוץ מהירה מכיתת המסגרוּת בבית הספר "שבח" בתל אביב, שם שייפתי בייאוש ברזל זווית שאף פעם לא עמד בסטנדרט שקבע המורה. המציאות הזו הוליכה אותי יותר לים, לבריכה ולקומונה של המדריכים בקן יד אליהו.
לאחר שהקיבוצים אליהם הגעתי ראו את הציונים שלי, הם מצאו תירוץ לחוסר היכולת לקלוט אותי. כבר החלה שנת הלימודים כשראש התנועה דאז חנן ארז מ"הזורע", הציע לי להצטרף לחברת נוער אחת שנמצאת (כך קלטתי מטיולי התנועה) מדרגה אחת מתחת לילדי החוץ הרגילים ושתי מדרגות מתחת לבני המשק עצמם.
הצטרפתי לחברת הנוער בלהבות חביבה, קבוצה של 35 נערים ונערות מרחבי הארץ שקיבצה עליית הנוער. באתי כמי שכפאו שד ומאז ועד היום אני חבר להבות חביבה ושמח מאוד שהייתי דווקא בחברת הנוער, במקום שבו קשה יותר, במקום שבו מצפים ממך ליותר.
לקריאה נוספת:
ניכוש עשבים בשמש כדי לקבל מכשיר טלוויזיה
"תגיד אבא, זה נכון שפעם היו בקיבוץ טרקטורים, מתנדבות, חדר אוכל?", שאל אותי בני הבכור לפני מספר שנים, נוכח פני הקיבוץ המשתנה והמופרט.
היו. ועוד איך היו. בכיתה י"א שאלו אותנו בחברת הנוער, מי רוצה לעשות בגרות ומי רישיון לטרקטור. כל הבנות הלכו לבגרות ואנחנו לטרקטורים. רצינו להשתלב בענפים, לתרום לקיבוץ ולקבל עיניים מעריצות בחדר האוכל. "גיבורי הקיבוץ" אז היו נהגי הסמיטריילרים בקואופרטיב מיכה, נתן ואורי, ונהגי קטיפות הכותנה שהיה אז מקור הכנסה וגאווה. אני עבדתי "רק" במטעים ובגינות הנוי ונאלצתי להסתפק ב"פרגסון" ישן או ב"ג'ון דיר" הקטן, ותמיד קינאתי בחבריי לקבוצה שישבו במרומי הג'ון דיר הענק או בקדמת הקטפת.
על מנת לקבל לראשונה בחיי הקיבוץ מכשיר טלוויזיה של "סלורה" שיוצרה בקיבוץ כפר מסריק, ולאחר דיונים ארוכים ואידיאולוגיים, נדרשנו לעשות עשרות שעות "גיוס" תחת השמש הקופחת ולנכש את העשבים סביב שתיל הכותנה שהיה "הזהב הלבן" של הקיבוץ, עד שהגיע "הזהב הירוק" של האבוקדו. היינו מאושרים מכל רגע, נערים לצד ותיקים, וכמובן מקבלת הטלוויזיה.
הכי שנאתי את "השיבוץ" לתורנות חליבת בוקר שבת ברפת בשעה 3:00 לפנות בוקר. את "פתק התורנות" היה מניח לי סדרן העבודה שלושה שבועות קודם ובכך היה הופך אותי לאדם אומלל, לצל מהלך ולאיש ששמחת החיים נעלמה ממנו באחת. וכך ב-2:00 לפנות בוקר, בגשם ובבוץ הכבד, כשכל חבריי לקבוצה מבלים בדיסקוטק או בצריפים של המתנדבות, הלכתי אני אל הרפת.
את תורניות חדר האוכל אהבתי פחות מתורנויות המטבח, בהן פרחתי, כשבנוסף הייתי גם תורן בשבתות בבית הילדים של יועצת התקשורת איילת פריש, בת הקיבוץ שלי. הייתי מחליף לה טיטולים, מכין לה שוקו וסנדוויץ' עם שוקולד ומקנא בה על הצ'ולנט האגדי שהיה מכין ולטר, אבא שלה ז"ל, שזיכה אותו במעמד מיוחד בקיבוץ.
הקולקטיביות הרעיונית שלטה אז ברמה. "על המשמר" היה המצפן והמצפון ושיחות על "עבודה עצמית" ללא שכירים היו שכיחות. אבל שיחות הקיבוץ שמשכו אליהן קהל רב, היו אלה שנכלל בהן סעיף של "גינוי". זה יכול היה להיות גינוי לחבר קיבוץ שסרח והתקין בביתו מזגן לפני שהגיע לגיל 50 (הגיל הרשמי לקבלת מזגן בקיבוץ) או גינוי פומבי לזוג חברים "שעשו דין לעצמם" ונסעו לחו"ל ולא סיפרו, ורק בתם בגן הילדים שהתלוותה אליהם חשפה את הסוד הנורא ו"הסגירה" את הוריה. בשיחות קיבוץ כאלו, היו מקדימים החברות והחברים לתפוס מקום קרוב ואיכותי. "החבר המגונה" היה מגיע, לעיתים מתגונן ולעיתים שותק. "משפט שדה" זה דבר קטן לעומת האירוע הזה שחלף מהעולם.
בביקור עבודה בבואנוס איירס לפני מספר שנים, ביקשתי ממארחיי לעשות מאמץ ולאתר עבורי את קלאודיה ותמרה, שתי חברות קיבוץ שנאלצו לעזוב לאחר ש"עשו דין לעצמן" ונסעו לחתונת אחיהן בארגנטינה ללא אישור. ישבתי איתן בלובי וחשבתי איתן עד כמה קשה ואכזר היה הקיבוץ וכמה חבל, מה גם שככל שחלפו השנים, שיחות הקיבוץ השבועיות הפכו פחות אידיאולוגיות ויותר פרקטיות.
היום השמח ביותר שלי בקיבוץ
והייתי גם סדרן עבודה של הקיבוץ בגיל 24, שזה כבוד גדול וחלק מ"ההנהלה". הייתי מסיים את הסידור ליום המחרת כבר בעשר בבוקר ומתפנה (בחדרי הממוזג) לחפש ולכתוב ידיעות עבור "מעריב", שהיה העיתון הראשון שנתן לי במה ככתב פרילנסר באזור השרון, עד ש"על המשמר" קרץ לי עם תפקיד כתב צבאי.
היום השמח ביותר שלי בקיבוץ, היה היום בו נענה הדואר לפניית העורך הראשי של על המשמר וסלל קו טלפון מיוחד לאורך 13 ק"מ מהמרכזייה בכפר הרוא"ה ועד לחדר שלי בקיבוץ. ואני, כזכור, בסך הכול בחור צעיר ועוד מחברת הנוער. בקיבוץ היה טלפון ציבורי אחד בחדר האוכל ועוד טלפון במרכזייה, נעול בתוך ארון, כשהמפתח ניתן רק למי שצריך לעשות "שיחה דחופה". באחת הפכתי לכוכב, נתתי לחברים קרובים להתקשר לבני משפחה והייתי נדיב כדרכי.
היום המאושר השני היה כשהוצמדה לי "פורד פיאסטה" מטעם העיתון. בקיבוץ היו אז רק שלוש מכוניות וג'יפ אחד לפלחה. הרגשתי מלך העולם. לאחר שנתיים ככתב צבאי, נקראתי לפגישה עם "ועדת עבודה" ושם נתבקשתי "לסיים את הפעילות התנועתית" בעל המשמר ולחזור לקיבוץ, על מנת "לאפשר לחברים נוספים לעבוד ולבלות בתל אביב".
הוכיתי בהלם. הסברתי לחבריי שאני מסתובב במארג' עיון, ברמאללה ובחאן יונס, אבל הם בשלהם. ואז הודעתי שעיתונות זו "מחלה סופנית" שאני לוקה בה ושההחלטה האם אהיה בלהבות חביבה, בגבעת חיים איחוד או בחולון מאוחד היא שלהם.
לשמחתי, הם לא חזרו אליי עד היום ואני מקווה שהם לא מצטערים.
מהלינה המשותפת ניצלנו בגלל סדאם חוסיין. אורי בכורנו כבר היה בבית התינוקות רגע לפני שהוא "מתאפסן" שם, ואז באו הטילים. לקחנו את הילדים הביתה ולא החזרנו עוד. להבות חביבה היה לאחד הקיבוצים הראשונים שהפסיק את הלינה המשותפת, לא בהחלטה ואידיאולוגיה, אלא בהחלטה ספונטנית של החברים. הילדים היו פוגשים את הוריהם רק שלוש שעות ביממה בין ארבע אחר הצהריים לשבע בערב, לרבות שבתות. לי זה נראה כמו ניסוי לא מוצלח בבני אדם ואני שמח שילדיי לא השתתפו בו.
הקיבוץ שלי היה חזק במבצעים. את חגיגות ה-30 חגגנו כמו מבצע צבאי: שנת אירועים, מחזמר ענק שכתב יהורם טהרלב, משימות לילדים וכך הלאה. אבל אחד המבצעים הגדולים של הקיבוץ התרחש בשנות ה-70 והיה "מבצע ניוקאסל". כל לול התרנגולות לקה במחלת העופות הידועה והווטרינר הורה להשמיד אותם ונתן הפניה לביטוח לקבלת הפיצוי. מישקו האקונום ראה בכך הזדמנות חייו וחיינו, הגיש תוכנית מפורטת למבצע ולאחר שהוא אושר, פתחנו פס ייצור ללכידת העופות, שחיטה, פירוק, ניקוי ואחסון בהקפאה. אכלנו עופות כל יום במשך חודשיים בנוסחים ורטבים שונים. אפויים, מטוגנים וכמובן "מכובסים" במים והרגשנו חלוצים מאי פעם.
אביב 2021. כל הצריפים נעקרו ממקומם, המתנדבות כבר לא באות וחדר האוכל סגור זה עשרים שנה, גם מכבסה ומחסן בגדים אין וגם לא מוסך, מסגריה וחשמליה. אבל הקיבוץ חי ונושם, חידש את פניו, קלט מאה משפחות ושינה את אורח החיים. אין אידיאולוגיה קשוחה, אין קולקטיביות רעיונית, אין גינוי בשיחה ואין לינה משותפת. יש ערכים, קהילה, חינוך איכותי, תרבות, עזרה הדדית - ובתי התינוקות והילדים הומים. ילדיי בונים את ביתם בקיבוץ וגם נכדתי שם. ואני די שמח שעמדתי בפיתויים ונשארתי כאן.