בקיבוץ בית השיטה הלכה השבוע לעולמה שׂוּרי מיינרט, מהדמויות המרכזיות בקיבוץ, אשת חינוך וחברה שהאמינה ברוח האדם וביכולתו להגשים את עצמו. בת 97 הייתה במותה. "אישה עם סקרנות בלתי נגמרת ועם יצר חיים חזק שלא נתן מנוחה", כתבה עליה אפרת שלם, חברת בית השיטה, שהייתה בקשר קרוב עם מיינרט.
הערכים והחוסן הפנימי העמוק שלה הם שאיפשרו לה להנהיג את קהילת הקיבוץ במשבר העמוק ביותר אתו התמודדה - מותם של 11 חברי בית השיטה במלחמת יום הכיפורים. מיינרט הייתה אז מזכירת הקיבוץ וניווטה את הקיבוץ בתוך האסון הכבד.
לפני שבע שנים צילם אותה הבמאי והצלם מיכה ליבנה לרגל יום הולדתה, ושם הגדיר אותה כ"נערה בת 90" - זקנה על פי מניין שנותיה וצעירה על פי החיוניות, האופטימיות והכוח שהקרינה על סביבתה.
עוד בוואלה! NEWS
יצא מהבונקר: אחרי ששרד את הפגזת היועמ"ש, נתניהו מפנטז על 40 מנדטים
כבר לא מועדון גברי סגור: המהפכה הנשית של משטרת ישראל
ביטן על המלצות המשטרה: התקשורת חוגגת בפסטיבל שקרים נגדי
היא נולדה ב-1922 בקלוז', בירת טרנסילבניה, וגדלה בבית דתי. בסרטו של ליבנה סיפרה על חיים בדלות חומרית ובעושר רוחני רב עם אהבה, תמיכה וביטחון שהוריה העניקו לה ולאחיה. "המסר שקיבלנו היה של הערכת כל אדם באשר הוא. חוויתי ילדות מאושרת והורים אוהבים", סיפרה לליבנה. היא ציינה כי בבית ספגה את "הגעגועים האדירים לארץ ישראל".
בגיל 12 עברה ללמוד בגימנסיה בעיירה דיצ'ה ושם הצטרפה לתנועת נוער יהודית-ציונית שהורכבה מתנועות "הבונים" ו"נצ"ח" (נוער צופי חלוצי), שם נשבתה ברעיון הסוציאליסטי. לימים כתבה על אותם ימים בהם "ניצת בי הזיק, הרגשתי שייכת. המדריך הציג חזון של חזרה לארץ ישראל שבה לא יהיו מעמדות, עולם של צדק והבנה - זאת הייתה בשבילי תשובה למציאות של פערי מעמדות וכאב הדלות שהכרתי בעיירה שלי".
בסרטו של ליבנה סיפרה איך הייתה מטיילת בשבתות "בהפגנתיות עם בני העגלונים, שהשתייכו למעמד הנמוך. הורי, למרות העוני הכלכלי, השתייכו לאצולה הרוחנית והיו שהעירו להם על התנהגותי. ההורים נתנו לי הרגשה של תמיכה במעשי ובטחון שאני בוחרת בדרך הנכונה".
ב-1939 חולקה טרנסילבניה בין רומניה והונגריה. משפחתה הגרעינית נותרה בצד הרומני שרבים מתושביו היהודים ניצלו. משפחות הוריה נותרו בהונגריה ונרצחו בתקופת השואה. שׂוּרי עצמה העפילה לארץ ישראל בשנת 1941 ואחרי תקופה במחנה המעצר הבריטי בעתלית הצטרפה לחבריה בקיבוץ מעגן שהורכב מיוצאי הונגריה.
לאחר כמה זמן פגשה את זאב, השניים נישאו ועברו לגור בקיבוץ שלו, בית השיטה, בשנת 1944. מהר מאד השתלבה שׂוּרי בפעילויות חברה וחינוך ומצאה במקום את ביתה. את בית הוריה החם, התומך ומלא שמחה של שבתות וחגים החליפה כעת קהילה גדולה, חדורת אידאולוגיה ותחושת שליחות. "הרגשתי עצמי בבית עם החגים, השירה החסידית הסוחפת, הריקודים, המשחקים כגון 'סוס ארוך', שמחת היחד הטהורה. אהבתי לבית השיטה זה הקו השני בחיי, בזכות האנשים שבה והכוחות הגלומים בה", כתבה מיינרט בטקסט קצר על קורות חייה.
"בית השיטה היא סך כל אהבת חיי", אמרה לליבנה, "אני אוהבת את המקום והזדהיתי אתו בשעות הגדולות ובמשברים הגדולים". את יעודה מצאה בתחום החינוך ומתוך ערך של שליחות ציונית וחברתית הקפידה לעבוד עם נערים עולים, מהם רבים שניצלו מתופת השואה. "במפגש איתם", כך סיפרה, "ראיתי איך רוח האדם מתעוררת מחדש". שׂוּרי המשיכה לעבוד עם קבוצות של בני נוער שהגיעו משכונות מצוקה, ועם נוער שעלה מצפון אפריקה ומדינות ערב.
שׂוּרי האמינה בכל מאודה כי הדרך הציונית-הסוציאליסטית היא הפתרון לבעיות החברה והמדינה, ולדבריה האמינה "שכל אדם מסוגל לקלוט את כל גובהו של הרעיון". אך כשהבינה שהרעיון לא התנחל בלבבות חוותה משבר עמוק, "מכרנו לעולים חלום שאין לו הוכחה במציאות", אמרה.
"בכינו את המתים כל השנה"
כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתה מיינרט מזכירת החברה בבית השיטה. בשורות האיוב נחתו על המשק מדי יום. הקיבוץ איבד 11 מטובי בניו, הותיר משפחות שבורות וקיבוץ שלם אבל. לימים סיפרה איך הצליחה לנהל את היישוב באותה תקופה, "צריך להיות פעילים, לדאוג לא להכינס לבהלה או לפניקה, ולראות את הכל - לרדת למקלטים כשצריך, לבדוק כל בוקר ממי הגיעה דרישת שלום. אם לא הגיעה דרישת שלום במשך יומיים-שלושה, הדאגה התחילה לכרסם בלב. כשהמלחמה נגמרה בכינו את המתים במשך כל השנה הראשונה".
במקביל למעמסה הנפשית והרגשית הקשה והצורך לנהל קיבוץ בתקופת חירום, החליטה מיינרט גם לקלוט בבית השיטה את חברי קיבוץ מרום גולן, שכמו שאר תושבי רמת הגולן, נאלצו לעזוב את בתיהם בתקופת המלחמה. בשנים שלאחר מכן דאגה מיינרט שקיבוץ בית השיטה יאמץ גם את קיבוץ אורטל שבצפון הגולן.
ההלוויות לחללים נערכו כשהסתיימה המלחמה. ביום אחד הובאו למנוחות תשעה מבני הקיבוץ. לימים כתבה על דרך ההתמודדות באותם ימים נוראים, "בתקופה משברית זו עסקתי בזיכרון, הבאתי צוות פסיכולוגים עבור כל מי שרצה. היה חשוב לי לא להשאיר את האנשים לבד עם המועקות".
מאוחר יותר התמנתה מיינרט למזכירת חברה בתנועת הקיבוץ המאוחד. היא הבינה שהשינויים שעבר הקיבוץ ותהליכי ההפרטה בלתי נמנעים וקיבלה אותם בהבנה ומתוך "נכונות ורצון", לדבריה. אולם סגירת חדר האוכל, מהסמלים המובהקים של הקיבוץ השיתופי, גרם לה לכאב עמוק. המבנה היה לב הקיבוץ וייצג את החברות, מוקד ההתכנסות, ערבי החג והשבת. "אני מאמינה בשאר רוח וזה נסגר. חדר האוכל שומם וזה כאב גדול", אמרה לליבנה.
מיינרט המשיכה להתנדב בקהילה שלה ותיעדה עדויות של ניצולי שואה. "את לקחת על כתפייך את צער העולם כולו, והוא חרץ בך קמטים ושקעים של סבל ואנושיות", כתבה שלם בהספד והוסיפה, "אך העיניים הכחולות, המאירות, הזכירו לי את השמחה והסקרנות הבלתי נגמרת, לראות, לשמוע, מה מתחדש, מה ניתן לתיקון, איך אפשר להצעיד את החברה קדימה".