יותר משלושה עשורים במדים, אני רואה לנגד עיניי את אתגרי הלחימה בכל תפקיד, זוכר את דמות המפקד אשר רציתי להיות ואת התהליך אשר עברתי, לבוש מדי צה"ל שלעד יהיו חלק ממני.
היום, יום הזיכרון לחללי צה"ל, בבואי לפקוד את קברי חבריי וחיילי אשר שירתו עמי כתף אל כתף בהגנה על המדינה, אני מביט לאחור בהתרגשות - מביט על אותו לוחם שהייתי, על אותן חוויות מבצעיות, על המלחמות, המבצעים ופעולות הביטחון השוטף, ונוכח כל אלו לבי מתכווץ - לעיתים מאושר ולעיתים מכאב, חוויות אינספור, אשר שזורים בהן פנים וסיפורים, שמות ומקומות, רגעי שיא ושפל, שהם חלק ממני, מהאדם והמפקד שאני.
כמפקד טנק צעיר, מצאתי עצמי בעברו השני של הגבול, בדרום לבנון הסוערת, אותה אדמה אשר באתגריה קיבצה לקרבה את מיטב בנינו. שם פגשתי לראשונה 'לילה אפל' ו'פחד מתגנב', לצד הוויה אמיתית של צוות שבו כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם. כמפקד צעיר בסיטואציה כזו, אתה מבין את גודל האחריות המונחת על כתפיך ואתה מונע מכוחו של הצוות, מכוחה של הקבוצה - מכוח השותפות והערבות ההדדית - זוהי אחדות גורל שאין שנייה לה והיא מתעצמת נוכח המציאות המתעתעת שמעבר לגבול - אל מול כל אתגר ופחד ובוודאי שבעת אובדן של אח לנשק.
במרוצת השנים, צה"ל התפתח ואני גדלתי איתו, ומולנו אתגרים ואיומים חדשים. מצאתי עצמי מפקד ונלחם במצבים שונים ומורכבים ובזירות רבות. בגופי ובנפשי צרובים מאות שמות ופרצופים שפגשתי במעלה הדרך - חלקם נגעו בי, חלקם אינם עוד איתנו בגופם אך הם איתי בכל יום. אלה שבחייהם היו אחים לנשק ובמותם, בעל כורחם, גזרו עלינו להיות משפחה, משפחת השכול. חברים וחיילים שלא ירימו עוד טלפון לומר חג שמח, כאלה שלא יגיעו למילואים בעת קריאה, כאלה ששמם חרוט על האבן ופניהם הצעירות משתקפות מהמצבה הדוממת. אני מתגעגע אליהם כל השנה, וכאילו כל אותה תמצית געגוע מתרכזת ליום אחד מיוחד שבו אני מרגיש כל אחד מהם - מחבק את המשפחה, מצדיע וחי אותם כאילו מעולם לא הלכו - את הסיפורים, החוויות, הצחוקים ואפילו הכעסים.
לקריאה נוספת:
החברים שהיו ואינם עוד, הם אלו שעיצבו את תודעת הפיקוד שלי ואת האדם שאני היום. הם אלו שעיצבו את דמותה ושורשיה של מדינת ישראל. הם אלו שבני משפחותיהם הם חלק בלתי נפרד מפסיפס חיי והם אלו שבזכותם אנו חוגגים את עצמאותנו, בכל שנה מחדש.
בשנה החולפת, התמודדנו עם מערכה אחרת, מערכה שאינה צבאית - המערכה נגד נגיף הקורונה. זו הייתה שנה מאתגרת עבור העולם ובוודאי עבור עם ישראל - עם אשר החום והחיבוק הם בבסיס הווייתו, נדרש לריחוק חברתי קשה מנשוא. את יום הזיכרון בשנת הקורונה לא אשכח בחיי, הצביטה בלב למשמע הצפירה בבית עלמין ריק מאדם, החיבוק הווירטואלי למשפחות והלבד הזה - ביום שהוא הכי "ביחד".
השנה, יותר מבכל שנה אחרת, נקדיש את המעבר מזיכרון לעצמאות למשפחות השכולות, נכבד את זכר הנופלים בסימן המעבר מבידוד וריחוק, לקרבה, געגוע ומגע חם ואוהב. השנה, שנתי האחרונה במדי צה"ל, אני נרגש וגאה יותר מבכל שנה אחרת, לעמוד לצד המשפחות השכולות בבתי העלמין ובאתרי ההנצחה.
השנה, נעלה לקבריהם, נכבד את מורשתם, נחבק את המשפחות ונמלא במעט את החלל העצום הקיים בחייהם - כי במותם ציוו לנו את החיים. יהיה זכרם ברוך.
אלוף איציק תורג'מן הוא ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל