הרופאים בישראל יכולים להפוך לטובים יותר. המפתח נמצא בידי ניצולי השואה

אני דור שלישי לשואה. את ה"עובדה" הזו ידעתי שנים רבות, אך רק בשנים האחרונות התחלתי לגלות רבדים נוספים של משמעות הדבר בחיי האישיים והמקצועיים. הידע שרכשתי עם השנים על תולדות משפחתי ובמקביל על תולדות המקצוע שלי, מחדד את משמעות אחריותי כדור שלישי לשימור זיכרון השואה ומנגד לפעול למימוש הציווי "לעולם לא עוד".

כמו במשפחות רבות בישראל, בצעירותי תולדות משפחתי בשנות השואה היו בבחינת "סוד" שלא דובר בו. רק לאחרונה בעקבות מסע שורשים של אבי לנופי המולדת של סבתי וסבי התגלו לי פרטים אודות גורל משפחתי המורחבת שנספתה בטרנסניסטריה וברכבות המוות של הפוגרום ביאסי. שנים רבות עברו עד שלמדתי על אודות חלקם המשמעותי של הרופאים הגרמנים והממסד הרפואי הגרמני בפשעי השלטון הנאצי. המחקר ההיסטורי, עד הדור הנוכחי, המעיט לעסוק בחלקם השיטתי של רופאים וצוותי רפואה ב"תעשיית ההשמדה" והתמקד במקרי זוועה של "ניסויים רפואיים" אותם ביצע ד"ר מנגלה ודומיו. בדור הנוכחי ישנה מגמה נרחבת של פרסום והטמעה של הידע המצטבר במחקר על פשעי הרופאים והרפואה הנאצית. בגרמניה, הכרה רשמית על חלקם של איגודי הרופאים ומוסדות המחקר וההוראה הרפואיים בפשעי השלטון הנאצי התקבלה רק ב-2012.

למקצוע הרפואה דימוי אצילי. כשחושבים על פושע מלחמה, בדרך כלל עולה בדמיון דמותו של חייל או שוטר, אבל לא של רופא. ברופאים יש לנו אמון, והם לא נתפסים כרוצחים שיכולים לבצע פשעי מלחמה. חרף השנים הרבות שחלפו מאז, לא קהתה תחושת הזעזוע מעומק הבגידה המקצועית של מי שנחשבו בזמנו כטובים שברופאים בעולם. התמסרותם ההמונית של הרופאים ושל הממסד הרפואי לאידאולוגיה הקטלנית של השלטון הנאצי מהווה בגידה נוראית ביסוד האמון המתחייב בין מטופלים ורופאים. עוד לפני הפעלת תאי הגזים לצורך מימוש "הפתרון הסופי", הממסד הרפואי הגרמני יזם והוביל מבצע נרחב של רצח שיטתי של מטופלים גרמנים בעלי מוגבלויות ולוקים במחלות נפש באמצעות תאי גזים שהותקנו לראשונה בתולדות האנושות בתוך בתי חולים במסגרת תוכנית שכונתה 4T בין השנים 1941-1939. ביסוד העיוות המקצועי שהרפואה הנאצית פיתחה עמדה תפיסת העולם שהציבה ערך תועלתני לחיי המטופלים על פני קדושת החיים והעדיפה את צורכי "בריאות החברה" על פני צורכי הפרט. כך יכלו רופאים גרמנים לזנוח את חובתם לרפא, להתנכר לסבל מטופליהם, לרצוח אותם בתאי גזים, לבצע ניסויים סדיסטיים, ולפתח אמצעים רפואיים להרחבת והגברת קצב ההשמדה ההמונית שהתרחשה בשואה.

השנה, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התוודעתי לראשונה לפעילות עמותת "למענם" של רופאים הפועלים בהתנדבות מלאה למען בריאותם ורווחתם של שורדי השואה וחשתי בסגירת מעגל. חז"ל לימדו ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". כמתנדב בעמותת "למענם" אני חש שאני פועל לא רק למענם של שורדי השואה האחרונים שבקרבנו, אלא גם למעננו, למען מקצוע הרפואה. בעוד שהרפואה המודרנית שיפרה רבות את איכות חיי האדם, היא גם גובה מחיר מקצועי כבד.

בשנים האחרונות ממדי השחיקה המקצועית בקרב רופאים מתפשטים כמגפה, וזו פוגעת ישירות באמפתיה שלנו כרופאים ומלווה לעיתים בתחושת ניכור ודה-הומניזציה. אני מאמין שלימוד על תפקודם של הרופאים בתקופת השואה יכול לעורר אותנו לגלות יותר חמלה, אמפתיה ומסירות למטופלים שלנו, כמו גם לעצמנו וכך גם "לחסן" אותנו מפני שחיקה מקצועית. ההתנדבות במסגרת "למענם" מאפשרת לנו כרופאים לאשר מחדש את מחויבותנו לשלומו ובריאותו של כל אחד ואחת מהמטופלים שלנו, ובד בבד לממש את אחריותנו כבני הדור השלישי לשימור זיכרון השואה ולתת תוקף מקצועי-רפואי לציווי "לעולם לא עוד".

ד"ר מתי פוקס, מתנדב ב"למענם", מנהל אקדמי "עדים בלבן" מסעות בעקבות רפואה ורופאים בשואה של ההסתדרות הרפואית בישראל, רכז תוכנית לימודי רפואה ושואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב.