מדי שנה בכ"ז בניסן מציינת ישראל, ועמה קהילות יהודיות בעולם, את יום הזיכרון הלאומי לשואה, על פי חוק שהתקבל בכנסת באפריל 1959 - חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואולם פרט לתאריך זה, בו מציינים המדינה והעם את האירוע הטרגי ביותר בתולדותינו, היו וישנם היום תאריכים נוספים לציון השואה ואירועים הקשורים אליה, שיש להם מקום במעגל השנה.
סמוך ליום השנה הראשון לכניעתה של גרמניה הנאצית התכנס הוועד המרכזי של היהודים משוחררים בגרמניה, במחנות העקורים, שבהם כמעט כל יום היה לכול אחד יאר צייט - יום זיכרון אישי, וקבע בפעם הראשונה יום זיכרון כללי, והוא פשוט יום השנה לשחרור, 8 במאי. שארית הפליטה היא שראתה לה לחובה לקבוע יום כזה, והכריזה עליו כעל "יום טוב עבורנו ועבור הדורות הבאים... יום זה יישאר תמיד בהיסטוריה היהודית כתאריך היסטורי סמלי לשחרור מעולו של היטלר".
קביעה זו לא נקלטה ולא התקבעה במשך השנים, אולי משום שהתאריך שאינו עברי, אך רבבות עולים מברית המועצות, שלחמו ב"מלחמת המולדת הגדולה", כפי שנקראת שם מלחמת העולם השנייה, והיא חוויה מרכזית בתודעה הציבורית, מציינים את יום השחרור כיום זיכרון, במצעדים ובעצרות, בעיקר בירושלים. חצי מיליון יהודים, מספר שלרוב אינו נזכר כראוי לו, היו חיילים בצבא האדום בזמן המלחמה והשואה, עוד למעלה מחצי מיליון בצבא ארה"ב, ובסך הכול השתתפו קצת למעלה ממיליון וחצי יהודים במחתרות ובצבאות בעלות הברית והארצות שהיו כבושות עלי ידי הגרמנים, וזהו יום חג עבורם.
ב-11 בינואר 1949, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה, קבעה הרבנות הראשית לארץ ישראל, שבראשה עמדו אז הרבנים הרצוג ועוזיאל, את יום עשרה בטבת כיום הזיכרון לנספים בשואה. זהו יום הקדיש הכללי לכל מי שמקום קבורתם לא נודע, ורוב הנספים הלא אפילו לא יכלו להיקבר. זהו היום שבו לפי המסורת הטיל נבוכדנצאר מלך בבל מצור על ירושלים בימי הבית הראשון, ובו החל גם המצור שהטיל טיטוס על העיר בימי בית שני. "קביעת יום זה מקשרת את השואה הישנה, שזכרה לא ימוש מלב העם היהודי, עם השואה החדשה", אמרו הרבנים. כאן היה צירוף, לפי המנהג היהודי להתאבל ולהנציח בימים שכבר נקבעו, אחרת לא יהיה סוף לימי האבל והזיכרון שצבר העם ב-3,000 שנות קיומו, והיהדות היא "וחיית בה", לא "והתאבלת בה".
בינתיים המשיכו לציין גם את יום השחרור, 8 במאי, וגם את 19 באפריל, היום שבו פרץ מרד גטו ורשה, בליל הסדר של שנת תש"ג, 1943. אדולף היטלר נולד כזכור ב-20 באפריל, וכוונת הגרמנים הייתה להסתער על הגדול בגטאות לילה קודם לכן, וממילא הם נהגו להסתער בימי חג ומועד, ולתת את חורבנו כמתנה. אך המרד פרץ, נמשך כמה שבועות, וצוין אחרי המלחמה בגאווה רבה על ידי כלל הניצולים ולא רק הלוחמים. אבל כמובן שאי אפשר לקיים יום שואה בליל הסדר, ו-19 באפריל הוא תאריך לועזי המתאחד עם העברי רק פעם ב-19 שנה.
לאחר דיונים שנמשכו במשך כל שנות ה-50 החליטה הכנסת, שוב תוך מעורבות גדולה של חברי כנסת ניצולים, ויש לזכור שבשנות ה-50 היה כל ישראלי רביעי ניצול, לקבוע את יום כ"ז בניסן, שנופל אחרי הפסח ולפני יום הזיכרון לחללים ויום העצמאות, ואחר כך התברר שהיה זה יום קרב מוצלח במיוחד במהלך המרד. הכנסת קבעה נוהגים ליום, והטילה על יד ושם, שקמה בינתיים, לקיים טקס, שהלך והפך לאחד הטקסים המרכזיים ביותר בלוח השנה, וניסן נהפך לחודש של זיכרון.
בשנת 1977, לאחר המהפך הפוליטי, ביקש ראש הממשלה דאז מנחם בגין, לאחד את יום השואה עם ט' באב, ולציין יחד את חורבן הבית הראשון והשני והשואה, וממילא מציינים ביום הזה שורה של פוגרומים וגירושים שאירעו בימי הביניים, באותה מגמה של וחיית בה. הכנסת לא הסכימה בשום פנים, תוך הפגנת אחדות נדירה מקיר לקיר, וזה משום שעם השנים רק התברר והלך עד כמה ייחודיים היו החלטתה של הצמרת הנאצית לרצוח את כל העם היהודי, והאופן שבו ניסו לבצע החלטה זו. ועוד נימוק מעשי: ט' באב חל באוגוסט, חודש של פגרה כללית.
לתמוך בהגדרתו הרחבה של יום השואה הבינלאומי
לקראת סופה של שנת 2005 קבעה עצרת האו"ם תאריך נוסף לציון השואה, והוא 27 בינואר, יום שחרור אשוויץ על ידי חיילי הצבא האדום. באושוויץ נכלאו ועונו מבני כל אומות אירופה כמעט, ושמו של מחנה ההשמדה שפעל בלב עיר העבדים הפך לסמל אוניברסלי. במשך הזמן התגבשה ההכרה שההתייחסות לשואה ולאושוויץ יכולה לשמש אמצעי לחיזוק חקיקה, חינוך ומודעות לזכויות הזר, השונה, הפליט ומבקש המקלט. האו"ם הקים ועדה ומחלקה ליישום ההחלטה, ומדי שנה גדל והולך מספר המדינות המציינות את היום: זהו הישג עצום בפני עצמו וביטוי להכרה במחויבות מיוחדת לעם היהודי אחרי השואה, בייחוד נוכח גילויי אנטישמיות והכחשת שואה, ויום זה נעשה כבר במדינות שונות גם ליום לציון רצח עם בכלל, לדיון פנימי לאומי בשאלות של יחס לזרים ולמיעוטים, לחינוך לדמוקרטי ולזכויות אדם.
לכל איש יש שם - לפי מילותיה של המשוררת זלדה - וזהו שמו של הטקס המרגש שהתקבע ביום השואה. הבה נאמר שלכל אדם באשר הוא אדם יש שם, ויש ייחוד, וכל טרגדיה שקרתה בעולם, בכול זמן ומקום, ראויה להכרה, לתיקון ולפיצוי, אם אפשר, ולפחות לטקס ולזיכרון, ומי כיהודים וישראלים חייבים לתמוך בכך, אך מבלי לאבד או לטשטש את ייחודיותה של כל אחת מהן.
פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם