היום (שני) בתשע בבוקר יפול דבר בירושלים. במזרח העיר יתייצב ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לפתיחת שלב ההוכחות במשפטו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. באותה שעה בדיוק, במערב העיר, מרחק קילומטרים ספורים, יתייצבו ראשי מפלגות בלוק הימין וימליצו לנשיא המדינה ראובן ריבלין להטיל את המנדט להרכבת ממשלה על הנאשם נתניהו. אותו נתניהו, מואשם ומומלץ, באותה בירה של אותה מדינה מיוסרת, באותה שעה ממש. רק בישראל.
"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", כתב יהודה הלוי. אצל בנימין נתניהו זה הפוך. הנאשם יישב במזרח, ליבו יהיה בסוף מערב וסופו מי ישורנו. הנורא מכל מבחינת נתניהו הוא שאיבד, לראשונה, שליטה על גורלו, שיוכרע בין שני סמלי הממלכתיות האלה, בית הנשיא מחד, בית המשפט המחוזי מאידך. רחוב הנשיא בירושלים מול רחוב סלאח א-דין במזרח העיר. אין במאי שהיה מסכים לקנות תסריט כזה, לו היה נכתב מתישהו. העובדה ששני הרגעים המכוננים הללו יתרחשו במקביל, זה מול זה, במסך מפוצל, היא בלתי נתפסת. אני לא יודע מי תכנן את זה, האם מדובר בהשגחה עליונה כלשהי או בשר ההיסטוריה. אני כן יודע שהמתכנן מצויד בחוש הומור מצוין וחוש דרמטי נדיר.
אל תפספס
אני עוקב, כותב וחושב על נתניהו כבר שנות דור. אדם המצויד באיכויות נדירות שהלכו והופנו, עם הזמן, למטרות הרסניות, אישיות, פופוליסטיות, במקום לטובתה ורווחתה של המדינה. מעניין מה יעבור לו בראש כשיישב שם, מול הרכב השופטים בראשותה של הנשיאה רבקה פרידמן-פלדמן. הוא יחשוב בוודאי על הנשיא ריבלין, המשוקץ והמושמץ, ועל נפתלי בנט, משוקץ לא פחות ומושמץ אף יותר, ועל גדעון סער, שמאפיל על שני אלה, ועוד לא הגענו לאביגדור ליברמן. כל אלה היו פעם בעלי בריתו, שותפיו לדרך, לאידיאולוגיה. כולם היו חבריו, את כולם עזב.
הוא ישתדל לא להאזין לדבריה של ליאת בן ארי. במקום זה, הוא יהפוך ויבדוק ויחטט ויפלרטט עם כל האופציות העומדות לרשותו, עם הדרכים שעוד נותרו להמשיך להימלט, להמשיך להתרוצץ ולג'נגל ולבלבל מדינה שלמה. הוא יעשה את כל זה, במקום לעשות חשבון נפש: מה הוא יכול היה לעשות כאן, ומה עשה.
תעשיית השקרים, מצעד המושפלים, מנודים, נבגדים ונמלטים, עיי החורבות שהשאיר אחריו בכל אשר פנה, ההסכמים שלא קיים וההבטחות מהן התעלם. חשבון נפש על מה שעולל לאיש טוב שהאמין לו בשם בני גנץ, כמו אנשים טובים רבים אחרים שהאמינו לו לאורך השנים. חשבון נפש על זה שישראל מתנהלת בלי תקציב מדינה כבר שלוש שנים, בלי ממשלה יציבה ונבחרת למעלה משנתיים, בלי שירות ציבורי, בלי ניהול מקצועי, עם נהרות אדירים של דם רע, שיסוי וליבוי אש השנאה.
לא, אני יודע שהוא לא יחשוב על כל זה. הוא לא יעשה חשבון נפש. צריך לקוות שלפחות בנט וסער יעשו את זה במקומו. למרות פערים מסוימים בתפיסות, בנט וסער הם פטריוטים ישראלים ואנשים ממלכתיים. שניהם חזו באותה תמונה מבעיתה בפעם הקודמת בה נדרש נתניהו להגיע לבית המשפט. איך הצעיד והקהיל סביבו את שרי הממשלה וחברי הכנסת. איך הם עמדו שם, חתומי פנים ומסיכות, כמסדר של פסלים דוממים, בעוד ראש הממשלה המכהן נושא נאום הסתה פרוע נגד מערכת שלטון החוק של המדינה בראשה הוא עומד. בידיהם של בנט וסער המפתחות להוציא את ישראל לדרך חדשה. הם יודעים את זה.
התיקים לא התפוררו
בהתחלה, הוא טען ש"לא יהיה כלום כי אין כלום". הוא היה משוכנע שהבדיקה תסתיים ללא תוצאות. כשהיא הפכה לחקירה, הוא דבק ב"לא יהיה כלום כי אין כלום" והביע ביטחונו במערכת, בפרקליטות וביועץ המשפטי. כשהחקירה הניבה המלצה לכתב אישום, הוא גרס שפרקליט המדינה יסגור את התיק. כשפרקליט המדינה לא סגר את התיק, הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה יזרוק את התיק מכל המדרגות. כשהיועץ החליט להגיש כתב אישום, הוא אמר ש"התיקים יקרסו בשימוע". כשהתיקים לא קרסו בשימוע, הוא נשבע שהם יתפוררו עם הזמן. אבל הם לא התפוררו עם הזמן.
כל הזמן הזה, הוא פעל בכל כוחו לערעור הלגיטימיות של מערכת שלטון החוק. הוא התחיל במשטרה, המשיך בפרקליטה המלווה, עבר לפרקליט המדינה, המשיך ליועץ המשפטי לממשלה, הגיע לשופטים, טיפס עד בית המשפט העליון. הוא הקדים את הבחירות, הוא יצא לעוד בחירות, הוא תמרן את חייה של המדינה כדי להקדים את "ההמלצות" או את "כתב ההאשמות" או את "השימוע" או את הגשת כתב האישום. אין תרגיל שלא תורגל, אין מזימה שלא נזממה, במטרה להימלט מאימת הדין, לדחות, למסמס, לרסק, לפרק ולחשק את המערכת עליה הוא עצמו הגן לאורך כל הקריירה. הוא הפך את אנשי אמונו הקרובים ביותר, שהוא עצמו מינה, קירב ורומם, לאויבי העם ומי ש"קשרו קשר להדיח ראש ממשלה מכהן".
הוא הצליח לנצח בהרבה קרבות ולהרוויח הרבה זמן, אבל הפסיד את המלחמה. לפחות בינתיים. היום הוא יישב כאחד האדם מול הרכב בן שלושה שופטים וישמע את עורכת הדין בן ארי, שעוברת מסע ייסורים, חרמות, גידופים והכפשות מתוצרתו, מקריאה את עיקרי האישומים נגדו. "מדינת ישראל נגד בנימין בן צילה ובן ציון נתניהו".
עוד לא היה כדבר הזה במקומותינו: המדינה מאשימה את ראש ממשלתה המכהן, בעוד הוא ממשיך ללפות אותה בכל המקומות הרגישים ביותר ומונע ממנה תפקוד תקין: באשמתו הישירה אין תקציב מדינה, אין שר משפטים, אין פרקליט מדינה, אין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, חסרים מאות תקנים בכירים בשירות הציבורי ובמנגנוני השלטון, הקבינט לא מתכנס, הממשלה לא מתכנסת, ענייני מדינה חיוניים לא מטופלים. השמש זורחת ושוקעת סביב עניין אחד בלבד: נאשם בפלילים שמכהן גם כראש ממשלה ומסרב לעשות מה שכל פטריוט ישראלי היה עושה מזמן: משחרר את המדינה לדרכה ופונה להגן על חפותו בבית המשפט.
בדמוקרטיה שלנו אמורות להיות חומות בצורות בין האתרים הנסקרים בטור הזה: בית המשפט מכאן, בית המחוקקים משם, בין הנשיא באמצע. במדינה שלנו החומות הללו מקועקעות בשיטתיות מאז הפך ראש הממשלה לנאשם. מיטב שריו הופכים את נוטרי שלטון החוק לשק חבטות. הוא עצמו כבר הצהיר שאין לו כוונה לשנות את החוק ("מה, מה פתאום?"), שהוא לא רוצה להיות נשיא, שהוא לא עוסק בחוק הצרפתי, שהוא לא יישב עם מפלגות ערביות, שהוא מקים ממשלת רוטציה "בלי טריקים ובלי שטיקים", שצריך להקים "ממשלת ימין על מלא". את כל זה הפר ברגל גסה.
רק אתמול דווח בוואלה! שמקורביו בודקים מחדש את האופציה להיבחר לנשיאות, תוך שינוי חוק יסוד: הנשיא כדי שהבחירה תהיה גלויה, ולא חשאית. מישהו כאן חושש מהצבעה חשאית? בסופו של דבר, אפילו בנימין נתניהו יודע שלו ההצבעה הייתה חשאית, ספק אם היה מקבל מחצית מקולות מפלגתו, שלא לדבר על שאר חברי הכנסת. וזה הסיפור כולו. בעילום שם, כולם אמיצים.