לפני 39 שנה נולדו התאומות שרי ונאוה למשפחת מוסקוביץ'. מאותו רגע הן עברו מסלול חיים דומה, כשגדלו בקהילה הדתית בשכונת ווסט המפסדט בניו יורק, למדו יחד בבית הספר וחיו חיים כמעט משותפים. מה שהן לא שיערו אף פעם זה שיבוא יום בו יחליטו שתיהן יחד לתרום כליה וגם אמן תהיה חלק ממעגל התרומה.
שרי מתגוררת כיום בארץ, בנווה דניאל, ולמעשה הייתה הראשונה שחשבה על הרעיון לתרום. "זה היה באחד הימים, כשהגיעה אליי הודעה מרשימת התפוצה של היישוב", היא נזכרת. "נכתב בה שיש חברה של מישהי שעוברת טיפולי דיאליזה קשים וזקוקה לכליה. כבר באותו רגע חשבתי לעצמי שייתכן שאוכל לעזור לה. הרי אני צעירה יחסית ומצבי הבריאותי תקין, אז למה לא?".
"לא הכרתי סביבי אף אחד שתרם", היא מפתיעה. "גם לא הכרתי מישהו שחולה. פשוט כשקראתי את ההודעה הבנתי שיש מאחוריה מישהי שנתונה במצוקה, והתובנה הראשונה הייתה שייתכן שיש לי הזדמנות. באופן כללי אני טיפוס שמקפיד מאוד על בריאות ועל פעילות גופנית, מתעמלת חמש פעמים בשבוע בחדר כושר ומשתדלת לצרוך תזונה נכונה. שאלתי את עצמי: 'למה אני משקיעה כל כך הרבה כדי להיות במצב בריאותי טוב?'. נכון שאני צריכה את זה בשביל עצמי, אבל אולי גם מישהו אחר יכול ליהנות מזה?".
"ומכאן הגיעה ההחלטה לתרום. כשפניתי לאישה שחיפשה את התרומה התברר לי שהיא בכלל גרה בארצות הברית. בתחילה חשבתי שזה לא ימנע ממני לתרום לה, כי הרי הוריי מתגוררים בניו יורק ואוכל לעבור את הניתוח בחו"ל. אחר כך הסתבר שזה לא יהיה כל כך פשוט, ולבסוף הרעיון ירד מהפרק מסיבות אחרות".
לקריאה נוספת בנושא
אלא שמבחינתה של שרי הייתה זו רק תחילתו של הסיפור. "שבועיים לאחר מכן טסתי לחו"ל בלי קשר לתרומה, וכשפגשתי את אימא שלי סיפרתי לה שרציתי לתרום והוספתי שאני חושבת לפנות לעמותת 'מתנת חיים' כדי שתקשר ביני לחולה אחר. סיפרתי לה גם שהחשש היחיד שלי הוא מכך שלא יהיה מי שיעזור לבעלי עם הילדים בבית בתקופה שבה אני תורמת. ברוך השם יש לי חמישה ילדים מתוקים, ולא ייתכן להטיל על בעלי את כל העול, בפרט שבאותו זמן הוא יצטרך גם לטפל בי, שהרי אהיה אחרי ניתוח".
לתגובה כמו של אימא שלה שרי לא ציפתה. "אימא לא רק עודדה, אלא הודיעה שהיא תגיע במיוחד לארץ כדי לעזור לי בתקופת הניתוח ולהיות עם הילדים", היא משחזרת. "אחרי כמה ימים היא גם הודיעה לי דבר נוסף - היא מתכוונת להצטרף למשימה ולתרום גם כן כליה. מאז התחלנו שתינו את התהליך במקביל, כאשר את כל הבדיקות עברנו ביחד, רק שאימא עברה אותן בחו"ל ואני - בארץ".
"בארצות הברית התהליך שנדרש לתרומת כליה הוא קצת שונה", מסבירה פריידי מוסקוביץ', אמן של התאומות. "בשלב הראשון הייתי צריכה לעשות בדיקה עם מטוש ולשלוח אותה בדואר אל הארגון שמקשר בין החולים לתורמים. בינתיים שאלו אותי אם אני מעוניינת לתרום דווקא למישהו מסוים, ובדיוק באותה תקופה קיבלתי מייל דומה לזה ששרי בתי קיבלה, רק שאצלי הוא נשלח ממישהי שלמדה איתי בכיתה א' לפני 55 שנה. היא כתבה שהיא שולחת את המייל לכל מי שהכירה בחייה, ואז המשיכה וסיפרה שגיסתה צריכה כליה ומחפשת תורם. בסופו של דבר נמצאתי מתאימה ואכן תרמתי לה".
"אצלי הייתה זו עמותת 'מתנת חיים' שתיווכה ביני לבין המושתלת", מספרת שרי. "כבר בתחילה סיפרו לי שהמושתלת שלי היא בת 37, ממרכז הארץ. אלו היו הנתונים היחידים שידעתי אודותיה. אבל אז נפגשנו בוועדה של משרד הבריאות והכרנו לראשונה".
לדבריה, המפגש היה די משעשע. "ישבתי בחדר ההמתנה לוועדה הכבודה, שהייתה אמורה לבחון את נכונותי לתרום, לידי ישבה אישה כבת גילי והייתי בטוחה שגם היא כמוני מועמדת לתרום כליה ומגיעה מסיבות דומות. התחלנו לשוחח והיא סיפרה שהיא בת 37 וגרה במרכז הארץ, אחר כך היא אמרה לי שהיא עומדת לעבור את הניתוח בחודש מרץ בבית החולים הדסה. תוך כדי שאנחנו משוחחות הבנתי שהיא בכלל לא תורמת, אלא עומדת לקבל כליה, והכי מדהים - התברר שאני זו שאמורה לתרום לה. מאותו רגע שידעתי מי זו שעומדת לקבל את הכליה שלי הפך הכול להיות הרבה יותר מוחשי. פתאום הייתה דמות מאחורי התרומה, הייתה אישה שמחכה".
תאריך הניתוח שנקבע לשרי היה ב-15 במרץ 2020 - היום שבו העולם עצר מלכת. הקורונה פרצה אז לחיינו והניתוחים נעצרו. "אימא הספיקה להגיע לארץ כדי להיות איתי, כפי שהבטיחה, אבל לא היה בכך צורך, כי הניתוח נדחה", מסבירה שרי. "מצד שני, היא לא יכלה לחזור לחו"ל, כי לא היו טיסות. כך היא נשארה בישראל במשך כחודש וחצי, כאשר אפילו אבא לא יכול להצטרף אליה. אימא גם חששה כל הזמן מכך שלא תחזור לחו"ל בזמן, כדי לעבור את הניתוח שלה. בסוף גם הניתוח שלה נדחה, כך שמהבחינה הזו היא דווקא הייתה מסודרת".
אלא שדווקא אחרי שפריידי חזרה לחו"ל, נקבע לשרי תאריך לניתוח חדש, ואמה שבדיוק סיימה בידוד של שבועיים עקב חזרתה מישראל, עלתה שוב על מטוס בדרכה לארץ, כאן היא עברה תקופה נוספת של בידוד. "לבסוף היא הצליחה להיות איתי במשך כל תקופת האשפוז וההתאוששות, והיא עזרה לי מאוד מאוד", מתרגשת שרי. "אחר כך היא חזרה לחו"ל וכחודש לאחר מכן עברה בעצמה את הניתוח".
אבל לסיפור של שרי ואמה יש גם חלק שלישי - זוהי נאוה הס, האחות התאומה של שרי. היא מתגוררת כיום בניו ג'רזי ולא ויתרה על הזכות לתרום גם כן. "זוהי התחושה הכי מרגשת בעולם", היא אומרת. "אני כמעט לא נושמת מרוב התרגשות. זה קרה בעקבות אחותי ואימא שלי. ממש ככה", היא ממשיכה. "ברגע ששמעתי על כך שאימא שלי ואחותי תורמות, החלטתי שגם אני מצטרפת. אמרתי לעצמי שאם הן יכולות אז גם אני יכולה".
נאוה, בשונה מאחותה ומאמה, אינה יודעת למי היא תורמת את הכליה. "סיפרו לי שמדובר ביהודי בן 37, אבל ביקשתי לא לשמוע עליו פרטים נוספים. אני חושבת שגם אחרי הניתוח אעדיף שלא להכיר אותו. אני מרגישה שכך נכון יותר לשנינו. המטרה שלי היא להציל חיים, ואת זה אוכל להגשים גם בלי להכיר את המושתל".
במקצועה עובדת נאוה כגננת. "לא שיתפתי את הילדים בכך שאני עומדת לתרום, אבל ההורים שלהם כנראה סיפרו להם, וכשהגעתי ביום האחרון שלפני האשפוז לגן, כולם הקיפו אותי בסקרנות והתעניינו בניתוח. הם היו כל כך נרגשים וראו את זה באמת בתור דבר טבעי ומובן - שאני לוקחת כליה מיותרת ומעבירה למי שצריך. זה המסר שאני רוצה להעביר למי שקורא את הסיפור שלנו - אם מסתכלים על כך בצורה פשוטה, רואים עד כמה שזה הגיוני, ברור וטבעי".
גם לשרי יש מסר חשוב: "רק כשחולפים כמה שבועות מהתרומה ורואים איך שהחיים ממשיכים ללא כל שינוי, מבינים את גודל העניין. כי המאמץ באמת לא גדול, ובתמורה לזה מקבלים חיים שלמים. אני לא באה להגיד שזה קל, אבל זה ממש לא קשה כמו שחושבים".
פריידי האם, מבקשת לפנות דווקא לתורמים המבוגרים. לדבריה, "יש כאלו שנרתעים מתרומה בגיל מבוגר, אבל אני בת 63 ולרגע לא הרגשתי מבוגרת כדי לתרום. ברגע שכל הבדיקות התגלו תקינות, הגיל שלי נשמע לי דווקא מתאים מאוד לתרומה, ומבחינה מסוימת היה לי הרבה יותר קל לפנות מזמני מאשר לבנותיי שלכל אחת מהן יש ילדים בבית שזקוקים לה". היא גם מציינת בחיוך כי "בקיץ הקרוב שרי עומדת להגיע אלינו וניפגש סוף סוף שלושתנו ביחד. נוכל לשבת בפעם הראשונה עם שלוש כליות בלבד, אבל עם אושר מושלם בלב".
האיש שמאחורי המהפכה
היום (ראשון) יתקיימו בישראל ארבע השתלות כליה אלטרואיסטיות על ידי תורמים שמעניקים איבר מגופם לאנשים שלא מכירים ומצילים את חייהם. הארבעה יובילו את ישראל למקום בו אף מדינה לא הגיעה אליו קודם: אלף תרומות כליה אלטרואיסטיות בעשר השנים האחרונות. תרומת האלף מרגשת במיוחד לאור העובדה כי היא מתקיימת שבוע בלבד מיום השנה הראשון למותו של מייסד "מתנת חיים", האיש מאחורי המהפכה שמת לפני שנה מקורונה.
הרב ישעיהו הבר עצמו היה מושתל כליה והחליט להקדיש את חייו לאתר תורמים לחבריו בדיאליזה. לאחר שראה שמצליח בכך, הקים עמותה שכל תכליתה גיוס תורמי כליה שיצילו חיים של חולי דיאליזה. עד למותו תרמו 800 בני אדם כליות, ומאז הלך לעולמו, לפני שנה בדיוק, תרמו 200 נוספים כליות, חלקם לזכרו. את העמותה ממשיכה כיום רעייתו רחל, שבימי השבעה הכריזה שבעלה הלך לעולמו אך העמותה לא תפסיק את פעילותה והיא תירתם למלאכה עד לחיסול רשימת ההמתנה.
"מתנת חיים" תרמה לכך שישראל מובילה בעולם בתרומות כליה מן החי, ועל פי הנתונים שמפרסמת לקראת יום ההשתלה האלף, המהפכה עוד בראשיתה. "בשנת 2009 כשבעלי הקים את העמותה, לא היו כמעט תורמי כליה, ואנשים לא ידעו מה זה לתרום כליה ואיך עושים זאת", סיפרה לוואלה! רחל הבר, יו"ר העמותה.
"אחרי שנה של פעילות - היו לנו כבר ארבעה תורמי כליה בישראל באותה שנה והרגשנו שברוך השם, בעלי היה מתבטא ואומר שאז הרגשנו שהגענו לפסגת האוורסט, אבל היום, 12 שנים לאחר מכן, בשנת 2020 תרמו 181 איש ואישה כליה לאנשים שלא מכירים. מדובר במהפכה בכל קנה מידה, אך לפנינו עוד למעלה מאלף איש ואישה שצריכים ומחפשים תורם כליה לעצמם ממש בימים אלו ועוברים סבל גדול במחלקות הדיאליזה, ולצערנו יש עליה בהיקף חולי הכליות בעולם המערבי, כך שאנו מצפים לצערנו גם לחולים רבים שיצטרפו בשנים האחרונות, ולכן עלינו לגייס כמה שיותר תורמי כליה אלטרואיסטים שיצילו את חייהם של החולים הממתינים להצלת חייהם ממש".