היחסים בין רוסיה לבין ארצות הברית לא התרוממו מהשפל שאליו צנחו אחרי סיפוח חצי האי קרים ב-2014, גם לא בתקופת טראמפ, ויום השנה השביעי לכיבוש הטריטוריה האוקראינית היה מאורע הולם מאין כמוהו להראות את האיבה ההדדית בין המנהיגים של שתי המעצמות.
ג'ו ביידן וולדימיר פוטין הם מכרים ותיקים. ביידן היה סגן נשיא ארצות הברית במשך שמונה שנים, שבתחילתן ניסו האויבות הוותיקות לפתוח דף חדש. לכן, כשביידן מכנה את פוטין רוצח ואדם חסר נשמה זאת לא אמרה שכלאחר יד. הנשיא הדמוקרטי אמנם ידוע בפליטות הפה שלו, אך נראה שהוא ביקש לשלוח מסר למוסקבה: בבית הלבן כבר לא יושב אדם שמעריץ את הנשיא שלכם.
"יש הרבה רוצחים. אתה חושב שהמדינה שלנו כל כך תמימה?", אמר טראמפ ב-2017, זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, אחרי שהמראיין כינה את פוטין רוצח.
פוטין, שלפי המודיעין האמריקני אישר פעם נוספת מבצע להתערבות בבחירות לנשיאות לטובתו של טראמפ, לא נותר חייב לביידן. בעקיצה ברורה, המהדהדת את הלעג ותיאוריות הקונספירציה שקידמה התקשורת הרוסית נגד ביידן, הוא איחל לו "בריאות". כשפוטין הדגיש שהוא "אינו ציני", הוא היה סרקסטי כמו שרק הוא יכול. כשהציע לקיים שיחות עם ביידן בתנאי שהן יועברו בשידור חי, הוא ניסה להביך אותו.
לקריאה נוספת בנושא
חרף מלחמת המילים והחזרת השגריר הרוסי מוושינגטון למוסקבה לצורך התייעצויות, לא הייתה שבירת כלים ביחסים. שני הנשיאים הוציאו קיטור, והבהירו כי ארצות הברית ורוסיה ימשיכו לשתף פעולה כשזה יועיל להן. כך היה בימים הראשונים לכהונה של ביידן, כשאמנת הגרעין New START הוארכה בחמש שנים נוספות, ימים לפני פקיעתה. לשתי המעצמות יש גם אינטרס משותף בהחייאת הסכם הגרעין הגוסס, אם כי שלב הגישושים בין ממשל ביידן לאיראן צפוי להימשך לפחות עד הבחירות לנשיאות ביוני.
בשבוע הבא תטיל ארצות הברית סנקציות נוספות על רוסיה בתגובה להתערבות בבחירות לנשיאות ולחדירת ההאקרים הרוסים למשרדי ממשל פדרליים וחברות פרטיות. מחדלי אבטחת הסייבר האלו קרו בשלהי כהונתו של טראמפ, כשהנשיא הרפובליקני היה עסוק אך ורק בקמפיין הבחירות שלו והתעלם ועיוות את אזהרות אנשי המודיעין.
גם התמריצים שהעניקו הרוסים לטליבאן כדי להרוג חיילים אמריקנים באפגניסטן, סוגיה נוספת שהושקטה על ידי טראמפ, צפויים להיענות בסנקציות, כלי הענישה הדיפלומטי היעיל ביותר שיש לארצות הברית להציע.
כשפוטין יעבור ממילים למעשים
אבל לסנקציות יש גבולות משלהן, ומדינות כמו רוסיה, איראן, סין, טורקיה וקוריאה הצפונית למדו כיצד להסתגל אליהן ולעקוף אותן במקרים רבים. הן לא הניאו את אותם משטרים ממטרות העל שלהם, הישרדות, הכוללת הושטת יד לבעלי ברית בצרה או התפשטות לשטחים הנתפסים כקריטיים בעיניהם עבור קיומם.
לעומתן, מדינות המערב, וארצות הברית בפרט, התעייפו ואיבדו עניין בפריסת חסות על כוחות פרו-דמוקרטיים הנרמסים בידי משטרים רודניים. אזרחיהן לא מבינים מדוע עליהם להישלח להילחם הרחק מעבר לים למען חזונות מופשטים, שלא תמיד יש להם קונים באותן ארצות. בפעמים האחרונות, בעיראק ובלוב, זה הסתיים בפיאסקו ובמרחצי דמים. לא בכדי נותר אובמה לבדו ב-2013 כששקל לתקוף בסוריה אחרי מתקפה כימית קטלנית של משטר אסד, עד שנאלץ להסתפק בהסכם עם פוטין שלא היה שווה את הניירות שעליהם נכתב.
המבחן של ביידן יהיה בפעם הבאה שפוטין יעבור ממילים למעשים. זה יכול להיות בימים הקרובים, בעוד כמה שבועות או חודשים או בעוד שנה, אך זה יקרה. בין אם בהתערבות בבלארוס, במזרח אוקראינה, במדינה אחרת במרחב הפוסט-סובייטי או באזור גיאוגרפי אחר, או בחיסול של מתנגד משטר החי באירופה, מנגנון האלימות של פוטין תמיד בפעולה. סנקציות וגינויים לבדם לא יספיקו, וספק אם ביידן יסטה ממדיניות ההבטה מרחוק של ממשלי אובמה וטראמפ לאור התמקדותו בטיפול במגיפת הקורונה ובשלל הבעיות הפנימיות של ארצות הברית.