בנאום מדיניות החוץ הראשון שלו בתחילת החודש, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לא הזכיר את איראן בעת שפירט את האיומים הגדולים הנשקפים לאמריקה. לא הסכם הגרעין ולא ישראל עלו על בדל שפתותיו, ובמקום זאת הוא התמקד ברוסיה ובסין ובליטוש הבריתות עם אירופה שדהו בכהונתו של דונלד טראמפ.
היו שקשרו זאת לעובדה שביידן לא שוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו עד לאותו הרגע, אך השיחה המיוחלת שהתעכבותה יצרה ספקולציות רבות קרתה סוף סוף השבוע. נתניהו הציג אותה כשיחה טובה שעסקה בסוגיות שונות, ובהן הגרעין האיראני, ואף פרסם תמונה שלו מחויך בעת שדיבר בטלפון האדום עם הנשיא שבחדר הסגלגל.
נתניהו מסתגל ומתרגל לעידן החדש באמריקה. למרות הגעגוע לטראמפ, שלבטח היה מחלק לו מתנת בחירות המצטלמת היטב לקמפיין, הוא מנסה לשדר יחסים קרובים גם עם מחליפו הדמוקרטי. זה חשוב לו גם לצורכי הבחירות וחיזוק המיתוס שרק הוא יכול לשוחח עם מנהיגי המעצמות ולגרום להם להתחשב באינטרסים של ישראל.
לקריאה נוספת
ואכן, נתניהו היה המנהיג הראשון באזור שזוכה לשיחת טלפון מביידן, לפני מלך ערב הסעודית (על יורש העצר אין על מה לדבר), יורש העצר של האמירויות, נשיא מצרים, מלך ירדן ונשיא טורקיה.
זה מעיד על שני דברים. הראשון הוא שארצות הברית, גם תחת נשיא דמוקרטי שחווה התנגשויות עם נתניהו בעת שהיה סגנו של ברק אובמה, עדיין רואה בישראל את בעלת בריתה החשובה ביותר באזור. עוד לפני הרמת הטלפון בשדרות פנסילבניה 1600, שוחחו שרי החוץ וההגנה והיועץ לביטחון לאומי עם עמיתיהם בישראל מיד עם השבעת הממשל החדש.
בנוסף לכך, יש כאן מיקוד מחדש של מדיניות החוץ של ארצות הברית. אם ישראל ואיראן עמדו במרכז סדר היום של ממשל טראמפ, ביידן מנסה להחזיר את המזרח התיכון למקומו הטבעי במפה העולמית, כולל את ישראל והעומד בראשה. הוא נתן עדיפות לשיחות עם מנהיגי המעצמות המערביות ועם שליטי היריבות הגדולות - רוסיה וסין - שבהן הוא רואה את האתגר הגדול ביותר על ארצות הברית. המהלך הבינלאומי המוצהר הראשון שלו היה הטלת סנקציות על הגנרלים של מיאנמר, באיתות לכך שוושינגטון שוב תפעל לקידום דמוקרטיה וזכויות אדם בעולם.
אבל בינתיים, שני המישורים מול איראן מתקדמים בקצב הפוך. במישור הדיפלומטי, ארצות הברית עשתה כמה מחוות סמליות, בונות-אמון, כמו ביטול הגבלת התנועה של דיפלומטים איראנים במשלחת לאו"ם בניו יורק והסתייגות מההצהרה חסרת המשמעות של ממשל טראמפ על חזרת כל הסנקציות הבינלאומיות על איראן. באמתחתה של וושינגטון עוד כמה קלפים כאלו, כמו אישור הלוואה מקרן המטבע הבינלאומי, עוד לפני הסרת הסנקציות הנרחבות שהשית הנשיא הרפובליקני הקודם מאז פרישתו מהסכם הגרעין ב-2018.
המטרה תהיה להדביק את הפער מהמישור הצבאי-גרעיני, שם שועטת איראן בדרך להפרה המשמעותית ביותר של איראן עד היום - ביטול הפרוטוקול הנוסף שאפשר ביקורי פתע של פקחי האו"ם באתרים חשודים. בטהראן דורשים לראות התקדמות של ממש לפני האולטימטום של 23 בפברואר, שנקבע על ידי הפרלמנט בתגובה לחיסולו של המדען הגרעיני מוחסן פחריזאדה בנובמבר.
גם בעלי הברית של איראן באזור העלו את סף הפרובוקציות בימים האחרונים. החות'ים בתימן, שהוצאו על ידי ממשל ביידן מרשימת ארגוני הטרור בטענה שהגדרה זו פוגעת בסיוע ההומניטרי למדינה האומללה, מטווחים ללא הפסקה את ערב הסעודית במל"טים חמושים.
בעיראק, מתקפת רקטות, ככל הנראה מעשה ידיה של מיליציה שיעית פרו-איראנית, הכתה בבירת החבל הכורדי. אזרח העובד עם הקואליציה האמריקנית נהרג, ועוד כמה חיילים אמריקנים נפגעו. ארצות הברית הסתפקה בגינויים ובאזהרה כי היא עשויה להגיב בבוא העת, אך אילו זה היה מסתיים באבידות החישוב היה יכול להיות אחרת. אצל הנשיא הקודם, שרשרת אירועים שאיש לא צפה הסתיימה בחיסולו של קאסם סולימאני וכפסע ממלחמה כוללת. קשה לראות את הנשיא הנוכחי נוקט צעד דומה, אולם מיסקלקולציה היא מתכון מסורתי לעימותים לא רצויים.
שני הצדדים, בתיווך אירופה, רוסיה וסין, ינסו למצוא נוסחה שתאפשר להם לרדת מהעץ באופן סימולטני. זה ייקח זמן, ואיראן כבר הוכיחה שהיא לא ממהרת לשום מקום גם כשהחבל מונח על צווארה. הן התומכים והן המתנגדים של המדיניות של טראמפ ביחס לאיראן יתקשו להתעלם מכך שהיא נשארה עומדת על רגילה, והנשיא עזב את הבית הלבן אחרי כהונה אחת. המנהיג העליון עלי חמינאי עשוי להמתין עד לאחרי הבחירות לנשיאות ביוני, ועד אז לקוות שביידן ימצמץ ראשון.