אלימות במשפחה היא מגיפה קטלנית. עד שהממשלה לא תבין, הדם הוא גם על ידיה

בשבועות האחרונים ראשי המפלגות יושבים באולפני הטלוויזיה ומלהגים ללא הרף על כמה הם, ואין אחר מלבדם, שיצליח לפתור את בעיותיה של מדינת ישראל. לפני שבוע דיאנה רז נרצחה על ידי בעלה, כשילדיה עדים למתרחש. דיאנה היא הנרצחת ה-19 בשנה האחרונה. הפניות לרשויות באשר לאלימות במשפחה גדלו ב-315% מאז החל משבר הקורונה. מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מציין שהיקף הפניות למוקד החירום של משרד הרווחה בעניין אלימות בין בני זוג, גדל ב-315% בתקופה שבין מרץ לספטמבר 2020 ביחס לתקופה המקבילה שנה קודם לכן. לא שמעתי אף אחד מאותם ראשי מפלגות מדבר על מגיפת האלימות במשפחה. מגיפה שלא התחילה בימי הקורונה, אך משבר הקורונה בהחלט מעצים אותה.

גם לא שמעתי אף אחד מהם אומר שהוא ידאג לכך שהתקציב לתכנית למניעת אלימות נגד נשים, אשר הובטח עוד ב-2017, יועבר למשרדי הממשלה הרלוונטיים, על מנת לשפר את הטיפול במגפת האלימות במשפחה. איפה נעלמו 250 מיליון שקלים? אי שם בנבכי משרד האוצר, מכסים את גרעון המדינה במקום לשמש למטרה לשמה הם יועדו.

אפילו לא שמעתי שראשי הרשימות וחברי כנסת לעתיד אומרים שהם ידאגו לביטול הרפורמה בנשיאה פרטית של נשק, אותה העביר גלעד ארדן בשנת 2018 בהיותו השר לביטחון פנים, מתוך הבנה שעוד נשק לתוך המרחב הציבורי והפרטי יוביל לעוד הרג, לעוד רצח, לעוד אובדן חיים.

כן הצלחתי לשמוע את כל אותם פוליטיקאים מדברים על המחירים הבריאותיים של הקורונה ועל המחירים הכלכליים של המגיפה, ועל הצורך לקחת את שני הפרמטרים הללו בחשבון. נדמה לי שהם שכחו משהו, כי לא שמעתי אותם מדברים על כך שיש לקחת בחשבון ולשקלל גם את המחירים שמשלמת מי שהבית הוא מקום לא בטוח, לא מגן ואף מסוכן מאד עבורה.

בסגר הראשון נאלצנו להיאבק על כך שיאפשרו לעובדות ולעובדים הסוציאליים לעבוד, שלא ישלחו אותם לחופשה כפויה. מדינת ישראל החליטה שבזמן שסוגרים את כולם בבתים והסיכון בתוך חלק מהבתים עולה, יש לסגור חלק מן השירותים הסוציאליים ולצמצם את המענים. הסיפור הזה לעד ימחיש עבורי כמה ניתוק ואטימות יש בקרב מקבלי ההחלטות. הסיפור הזה ממשיך בפרקים אחרים. גם היום בזמן שהמדינה משאירה מיליוני ילדים בבתים, מאות אלפי מובטלים לא יודעים אם יחזרו לעבוד ומצבי הלחץ המשפחתיים בשיאם - איש לא מדבר על הגדלת התקנים לטיפול באלימות במשפחה.

התקציב המובטח למלחמה באלימות במשפחה חייב לעבור למשרדי הממשלה ללא דיחוי. משרדי הממשלה כולם צריכים לעבוד בשיתוף פעולה על מנת לייצר תוכניות רלוונטיות למניעה וטיפול באלימות. כיום זה אינו המצב, משרדי הממשלה אינם ערוכים ואינם יודעים לעבוד במשותף. יותר מדי אגו, שיקולים שאינם ענייניים, ולעיתים סתם בינוניות הם אלה שמובילים את כולנו לרצח הבא.

נושא האלימות במשפחה כלפי נשים וילדים חייב להיות בראש סדר העדיפויות של הרשימות השונות, של הכנסת ושל הממשלה שתקום. הניסיון מלמד שהנושא הזה לא יטופל מעצמו. כולם מדברים וגוזרים כותרות, אך אף אחד לא מוכן להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה הנדרשת. זה לא נתפס כמספיק חשוב, ואין שם עוד קולות לקלפי, זה רק עניין נוראי, לא מטופל, עם אפס תקצוב, שעושה שמות בנפשותיהן ובגופותיהן של נשים וילדים רבים. רבים מדי.

עלינו לדרוש, גברים ונשים, כי מגפת האלימות במשפחה תטופל, מכל ההיבטים: ההיבט התקציבי, ההיבט המניעתי, ההיבט הטיפולי ההיבט הביטחוני והחוקי. הדרישה צריכה להיות בקול צעקה רמה וביצירת כאוס ומחאה לא קונבנציונלית. לצערנו פה בישראל עד שהווליום לא מחריש אוזניים דבר לא משתנה, ושלב ההמחאה המנומסת כבר מזמן מאחורינו.

עו"ס ענבל חרמוני היא יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים