ב-6 במאי 2016 פילחו שתי יריות אקדח את האוויר מחוץ לבית המשפט באיסטנבול, כשגבר משופם בחליפה שחורה ירה לעבר העיתונאי הטורקי קאן דונדר. אשתו קפצה מול האקדח והסיטה אותו.
"לא ממש הבנתי מה קורה סביבי", שחזר דונדר את אותו ניסיון התנקשות בשיחה עם וואלה! NEWS. "זה קרה תוך שתי שניות והודות לאשתי והאומץ שלה אני בסדר. היא קפצה על התוקף ואני אפילו לא הבנתי מה מתרחש", הוא מוסיף.
הסיבה שבגינה דונדר, עיתונאי מוערך ומי שהיה העורך הראשי של העיתון האופוזיציוני Cumhuriyet, זכה להיות מטרה לניסיון התנקשות בבית המשפט באותו יום, היא כי חשף ששלטונות טורקיה סיפקו נשק למורדים אסלאמיסטים בסוריה. בווידאו שפרסם דונדר במאי 2015 צולמו משאיות של השירות החשאי הטורקי MIT עם מה שנראה כמטעני נשק ארוזים בדרכם מטורקיה לסוריה.
הפרסום על דבר התמיכה שמקבלים ארגונים אסלאמיסטיים בסוריה מאנקרה הרגיז את השלטונות, והם פתחו עוד באותו יום בחקירה נגד דונדר וחברו לעיתון. כך מצא את עצמו דונדר בבית המשפט, עומד בפני שני מאסרי עולם בגין עבירות ריגול ותמיכה בארגון טרור וניצל בקושי מניסיון התנקשות.
"בית המשפט באיסטנבול הוא מהמקומות הכי מוגנים בטורקיה כך שניתן לראות בזה מתקפה מאורגנת בשיתוף אנשים שמקורבים לממשלה. הם עודדו אותו לתקוף אותי. היורה אמר שקיבל השראה מהתבטאויות של פוליטיקאים ולכן, למען האמת, הייתי צריך לדעת שמשהו כזה עשוי לקרות", סיפר דונדר.
לקריאה נוספת בנושא טורקיה
ניסיון ההתנקשות שאירע לפני כמעט חמש שנים היה רק רגע אחד בתוך מסע רדיפה ארוך שנים מצד שלטונות טורקיה והעומד בראשה, רג'פ טייפ ארדואן, נגד העיתונאי בן ה-60. סופו של מסע הרדיפה, בינתיים, בגזר הדין שהוטל עליו בחודש שעבר, בעודו בגלות בגרמניה, של 27 שנות מאסר בשל אותה חשיפה עיתונאית.
ביקורת כלפי עיתונאים מצד משטרו של ארדואן הייתה דבר שבשגרה עוד לפני פרסום הכתבה ההיא, אבל אפילו דונדר עצמו לא חזה את ההידרדרות.
"כשאתה עיתונאי במדינה כמו טורקיה אתה מצפה לתגובה כלשהי מהמשטר בנוגע לפרסומים שהוא מנסה להסתיר מהציבור, אבל לא דמיינתי לעצמי שהתגובה תהיה עד כדי כך קשה", הוא אומר. מאז עלייתו של ארדואן, בתהליך הדרגתי של נפילת לבנות החומה המגנות עליה, החלה להתפרק הדמוקרטיה הטורקית, ועמה התקשורת החופשית. "אף פעם בהיסטוריה שלנו המצב לא היה כל כך קשה. אפילו בזמן השלטון הצבאי התקשורת לא הייתה במצב כל כך גרוע".
ארדואן עלה לשלטון בשנת 2003 והציג בזמנו פנים פייסניות מבטיחות של שמרנות דמוקרטית, מנהיג המשלב דמוקרטיה לצד דת, בדומה למפלגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל בגרמניה. בתחילה, היה נראה כי הוא מחזק את המנגנונים הדמוקרטיים במדינה - הוא ניסה לקדם תהליך שלום עם המחתרת הכורדית, שיפר את מעמד המיעוט הכורדי וביטל תקנות שהגבילו אורח חיים דתי-מוסלמי כמו האיסור לחבוש כיסוי ראש בשירות הציבורי ובאוניברסיטה. אבל מהר מאוד תקופת ירח הדבש חלפה. הפתיחות הדתית התחלפה ברמיסת החילוניות וצמצום זכויות האזרח ותהליך השלום עם המחתרת הכורדית נכשל והפך למאבק מדמם ולדיכוי המיעוט הכורדי.
"אני חושב שנקודת המפנה עבור ארדואן עצמו הייתה ב-2013, אז פרצו מחאות פארק גזי", מתייחס דונדר למחאות שהחלו על ידי קבוצה קטנה של פעילי סביבה סביב בניית מרכז מסחרי, אך התרחבו למחאות ענק אנטי-ממשלתיות לאור תגובה אלימה וחסרת מידתיות של כוחות המשטרה.
"הוא שלח כוחות משטרה למפגינים וניסה להעניש אותם על ידי שימוש בירי, כמה מהם נורו למות", מספר דונדר ומוסיף: "שם, ארדואן הרגיש בפעם הראשונה שיכול להיות שהוא יאבד את השלטון בגלל החלטה של האזרחים. מיליונים יצאו לרחובות. אז הוא החליט שהוא ירסק את האופוזיציה בעזרת כוח ויבנה סוג של מדינת משטרה במקום דמוקרטיה. הוא התחיל להשקיע בבניית כוחות משטרה, צבא ואפילו כוחות מיוחדים שיהיו יותר תלויים בו. מאז אנחנו מרגישים שארדואן מפחד לאבד את השלטון. צעד אחרי צעד היה אפשר לראות איך הוא משיג שליטה על התקשורת, מערכת המשפט, החברה האזרחית והסביבה העסקית".
באותה שנה, החלו להתפרסם פרשיות שחיתות שנקשרו בבני משפחתו של ארדואן ובקרוביו. לכן, הצעד הבא של ארדואן היה לפרק את החופש של כלי התקשורת במדינה. "הוא עשה את זה בשלושה שלבים. קודם כל הוא ניסה לרדוף את העיתונאים שכתבו דברים נגדו, כמוני. אבל אז הוא מצא דרך קלה יותר - לקנות את כלי התקשורת. בהתחלה הוא הקשה על בעלי עסקי התקשורת בעזרת סנקציות של תשלומי מסים".
לדבריו, ארדואן הפך את האחזקה של כלי תקשורת ללא כדאית. "הוא בעצם הכריח את בעלי החברות לעזוב את סקטור התקשורת", מסביר דונדר ומוסיף: "ואז, הוא עודד אנשי עסקים שקרובים אליו לקנות את כלי התקשורת האלה. בסופו של התהליך לא היה צורך יותר בצנזורה או במעצר של עיתונאים".
"אין צנזורה כי אין באמת עיתון שבו אפשר לכתוב משהו נגד הממשלה. אין ועדה שבודקת מה נכתב ומה לא אבל כולם יודעים שזה כמעט בלתי אפשרי לפרסם סיפור כמו שלי למשל. ואם אתה מעז לעשות את זה, אתה תהיה בכלא למחרת בבוקר. ארדואן שולט כיום ב-80% מכלי התקשורת בטורקיה. שאר כלי התקשורת נאלצים להתמודד עם מאבקים משפטיים, כליאה או מתקפות תודעה ברשתות החברתיות. הוא התחיל להשתמש בצבא טרולים ברשת כדי לייצר סערות רשת נגד מי שמתנגדים לו. זה עובד מאוד טוב".
בתוך כל האירועים הללו הגיע אירוע מכונן נוסף - ניסיון ההפיכה הכושל. ב-15 ביולי 2016 ניסתה קבוצת מורדים מתוך הצבא לתפוס את השלטון בזמן שהנשיא ארדואן שהה בחופשה בדרום-מערב המדינה. מסוק של המורדים הופל, הפרלמנט הופגז בידי טנקים וקציני צבא בכירים נלקחו בני ערובה.
מאות בני אדם נהרגו ואלפים נפצעו בחילופי אש בין צבא המורדים לצבא. ארדואן קרא לתומכיו לצאת לרחובות והם הסתערו על כלי רכב צבאיים וטנקים של המורדים שהוצבו מחוץ לשדה התעופה, בגשרים ובנקודות אסטרטגיות שונות באיסטנבול ובאנקרה.
דונדר מצא את עצמו צופה בניסיון ההפיכה הכושל מבית נופש בברצלונה. "רציתי לסיים את הספר שלי במהלך הקיץ, אז לקחתי חופש למשך חודש ביולי ונסעתי לברצלונה לכתוב. פתאום אני שומע שהיה ניסיון הפיכה. כשראיתי את זה, מיד החלטתי לחזור לטורקיה כדי לעבוד בעיתון אבל עורך הדין שלי עצר אותי. הוא אמר שהכול משתנה שם, יש ציד מכשפות וכוחות חמושים פרצו לעיתון. עצרו המון אנשים. שלטון החוק נגמר. 'אם תחזור היום אתה תהיה בכלא לנצח', הוא אמר לי".
כך מצא את עצמו דונדר בספרד ללא משפחתו, נרדף על ידי שלטונות טורקיה בלי יכולת לשוב לביתו. "הייתי שם עם כמה ספרים ובגדי קיץ, בלי שום תוכנית, בלי מזוודה ובלי שום עתיד. ביקשתי מאשתי שתצטרף אליי אבל המשטר לא נתן לה, לקחו לה את הפספורט. אז איבדתי גם את המשפחה". דונדר עבר לברלין ובמשך שלוש שנים לא ראה את אשתו ואת בנו, שנותרו בטורקיה בלי יכולת לצאת. עד שבשנת 2019 הצליחו לברוח לגרמניה. "זה היה קשה כי לא היתה להם שום סיבה להחזיק אותה, הרי לא היו אשמות נגדה. הם פעולה כך רק בגלל שהיא היתה אשתי. אבל זה חלק מהסיפור, הם משתמשים בקרובי משפחה כבני ערובה", הוא אומר.
ואכן, רבים בטורקיה נרדפו, נכלאו או פוטרו בתוך מסע טיהורים שארדואן ערך במדינה אחרי ניסיון ההפיכה כדי לוודא שעקר כל זכר למתנגדיו. ארדואן למעשה ניצל את ניסיון ההפיכה הכושל כדי להגביר את אחיזתו במוסדות השלטון ולמנות פקידים מטעמו - קצינים, שופטים, מורים, רופאים ואנשי ציבור אחרים. הניו יורק טיימס דיווח כי בסך הכל, במסגרת מסע הטיהורים, פוטרו או הושעו כ-130 אלף עובדים במגזר הציבורי והפרטי. לפי ההערכות פוטרו 8,000 קציני צבא, 8,000 קציני משטרה, 5,000 אקדמאים ו-4,000 שופטים ותובעים.
"נדמה לי שמשהו כמו 75 עיתונאים נמצאים בכלא כרגע", דונדר מספר ומוסיף: "השאר נמצאים בכלא פתוח, בלי האומץ או היכולת לכתוב סיפור או אפילו לצייץ. חברה שלי עומדת בפני שבע שנים בכלא רק בגלל ציוץ של תמונה שהופיע בה דגל של המפלגה הכורדית, שהוצאה מחוץ לחוק בטורקיה. אז דמייני לך שאת מצייצת משהו ובציוץ שלך יש תמונה ובתמונה יש דגל ברקע ובגלל הדגל הזה היא עומדת בפני שבע שנים בכלא. איך אפשר לצייץ יותר? שלא לדבר על לכתוב סיפור עיתונאי. נותרו כמה עיתונים ביקורתיים, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שמנסים להתנגד עדיין. אבל הם מבלים הרבה מזמנם בדיונים בבתי משפט או בבתי כלא למרבה הצער".
דונדר מסביר כי ארדואן רואה בעצמו דמות של מנהיג העולם המוסלמי ועל כן הוא שולח את זרועותיו למוקדי סכסוך רבים מסביב לגלובוס - המזרח התיכון, צפון אפריקה, הים התיכון וחבל הקווקז. דונדר מסביר זאת בצורך של ארדואן להצטייר כמנהיג מעצמה, אך גם כאילוץ פוליטי. "אפשר לראות שבזמנים של שלום ארדואן מאבד כוח. כשהוא מאבד כוח, הוא משתמש במתיחות או מלחמה - בסוריה, ברוסיה, באזרביז'אן או שולח חיילים ללוב. בכל פעם שהוא עושה זאת הוא זוכה לעלייה בשיעור התמיכה בו. אפילו מפלגות האופוזיציה מצאו את עצמן מביעות בו תמיכה כי כל פעם יש איזשהי התמודדות לאומית".
איתותים לירושלים
על רקע יחסי החוץ המתוחים של טורקיה עם מדינות האזור, ובפרט ההיסטוריה הבעייתית עם ישראל, קשה שלא להתפלא בנוגע לאיתותים החמים שנעשו באחרונה מצד טורקיה דווקא כלפי ירושלים. לצד דיווחים שונים על כך שטורקיה מתכננת לשלוח בקרוב שגריר חדש לירושלים, בדצמבר האחרון אמר ארדואן לכלי התקשורת כי הוא מעוניין "להביא את יחסינו עם ישראל לנקודה טובה יותר".
לדברי דונדר, אין סיבה להתפלא מההתחממות הנוכחית ביחסים. "יש שני ארדואנים. אחד הוא אידאולוג אסלאמיסט שיש לו את הדעות הרדיקליות שלו לגבי ישראל, לגבי האסלאם ולגבי מדינה אסלאמית. הוא רוצה להיות המנהיג של העולם האסלאמי", אומר דונדר. "אבל הארדואן השני הוא יותר פרגמטי והוא פוליטיקאי שרוצה לשרוד. אם היו לו כל הקשרים והאפשרויות, הוא לא היה חושב בחיים לבנות קשר טוב עם ישראל אבל הוא כל כך בודד כרגע, מבודד על ידי כל העולם - האיחוד האירופי, העולם האסלאמי - שהוא צריך בת ברית באזור. אבל האמינו לי שבעוד שנתיים המצב יכול להיות מאוד שונה. זה הפרגמטיזם, הוא פשוט רוצה לשרוד".
דונדר רואה דמיון רב בין ישראל לטורקיה. "שתי המדינות די מבודדות ומנסות לשרוד בדרכים שונות, הן מוקפות בשכנים מורכבים ומסוכנים. אם כאומה אתה מרגיש לא בטוח אתה משקיע המון בביטחון, אבל המשמעות של להשקיע בביטחון היא להיחלש בדמוקרטיה. אני לא חושב שאנחנו צריכים להקריב את הדמוקרטיה שלנו בעבור ביטחון".
לדבריו, האזרחים בטורקיה, כמו במדינות רבות אחרות, חלוקים מאוד. "חלק אחד של המדינה, שהולך וקטן בכל יום, מאמין בארדואן בלי שום תהיות או ספקות. לפחות 30% מהאנשים רואים אותו כסולטן, כזה שכל מה שהוא עושה נכון. אבל שאר המדינה סובלת ומנסה להתנגד. המתנגדים רוצים שלום עם השכנים, עם מדינות האזור, ולא רוצים שום מתיחות בים התיכון או קונפליקט עם אירופה ורוסיה. הם רק רוצים לחיות בשלום. אבל ארדואן צריך מתיחות כדי להישאר בשלטון כי ברגע שאתה דוחף ליותר מתיחות אתה צריך מנהיגים יותר כוחניים. לצערי המתנגדים לא היו מאורגנים טוב ויש הרבה פחד".
עם זאת, הוא מאמין שהשנים הקרובות יביאו שינוי, בטורקיה ובשאר העולם.
"אני תמיד אופטימי למען האמת, בייחוד אחרי הבחירות בארצות הברית שמראות על רוח של שינוי בכל העולם, בייחוד בכל הנוגע למנהיגים פופוליסטים", הוא מסביר. "הממשל של טראמפ עזר לארדואן הרבה מאוד ועכשיו הוא איבד את התומך הכי גדול שלו בעולם המערבי. אנחנו יודעים שביידן לא יהיה כל כך קל איתו. באירופה, מרקל לא ביקורתית כלפיו כמו האחרים, מקרון למשל, והיא עוזבת. הוא הופך ליותר ויותר מבודד. כל זה על רקע מצב כלכלי מאוד קשה, אובדן כוח ותמיכה שהולכת ונחלשת. בפעם הראשונה, האופוזיציה בטורקיה איחדה שורות, המרכז-שמאל והמרכז-ימין. אם יהיו בחירות עכשיו, הוא יפסיד. אני אחזור לטורקיה, אני מקווה שזה לא יהיה עוד הרבה זמן. הוא בשלטון כבר 18 שנים ואני חושב שזה מספיק".