אחד הצעדים האחרונים של ממשל טראמפ היה העברתה של ישראל מאחריות פיקוד אירופה לפיקוד המרכזי בצבא ארצות הברית (סנטקו"ם).
הפיקוד, שהוקם ב-1983, אחראי מבחינה צבאית על מדינות המזרח התיכון (למעט טורקיה וקפריסין השייכות לאירופה), על הפריפריה המזרח תיכונית החדשה בעקבות נפילת ברית המועצות (קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן וקירגיסטן), וכן על אפגניסטן ופקיסטן. הכללת האחרונה בפיקוד היא תולדה לא של השיקול הגיאוגרפי אלא של הצורך להפריד בינה ובין הודו (השייכת לפיקוד אחר).
לאחר צירופה של ישראל, פיקוד המרכז כולל 21 מדינות, ובהן מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, שש מדינות המפרץ, תימן ועוד. התקשורת הישראלית אמנם לא התעלמה מצעד אמריקני זה, אולם דומה כי חשיבותו והדיו נבלעו בתוך "הרעש" של ההתקפה על הקפיטול, החשש הביטחוני וטקס השבעת הנשיא.
לקריאה נוספת בנושא
מבחינה היסטורית, ארצות הברית וחלק מבעלות בריתה היו מעורבות בכמה סכסוכים באזור האחריות של סנטקו"ם, בראש ובראשונה מלחמת המפרץ ב-1991 (מבצע "סופה במדבר"), פעולות שונות בעיראק במהלך שנות ה-90,פעילות צבאית באפגניסטן מאז 2001, ומבצעים צבאיים מגוונים בסוריה, בעיראק, במפרץ ובאיראן בשני העשורים האחרונים.
סדר העדיפויות המבצעיות של הפיקוד המרכזי, לפי האתר שלו, הוא הרתעת איראן, מאבק נגד המדינה האסלאמית, פתרון לסכסוך באפגניסטן, התמודדות עם איומים של מל"טים נושאי נשק כימי ועוד.
הכללת ישראל בפיקוד המרכז האמריקני הינה, כמובן, תולדה של הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל, האמירויות ובחריין, ובעקיפין עם סודאן ומרוקו. בהודעה הרשמית של משרד ההגנה האמריקני נאמר, כי "הקלת המתיחות בין ישראל לבין שכנותיה הערביות בעקבות 'הסכמי אברהם' סיפקה הזדמנות אסטרטגית לארצות הברית לאחד שותפים מרכזיים נגד איומים משותפים במזרח התיכון".
הכללת ישראל בפיקוד מרכז, מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית
הכללתה של ישראל בפיקוד מרכז, יחד עם חברות ערביות, הינה לא פחות מאשר מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית. מאז הקמתה, ובמיוחד בשנות ה-50 וה-60, ישראל עשתה ניסיונות נואשים להצטרף לבריתות הגנה שהקים המערב נגד ברית המועצות והאיום הקומוניסטי.
בנוסף לנאט"ו באירופה וסיאט"ו באסיה, המערב הקים את ברית בגדאד ב-1955, שכלל את החברות האזוריות עיראק, טורקיה, איראן ופקיסטן. הסכסוך הישראלי-ערבי מנע את הצטרפותה של ישראל לברית בגדאד. כפי שהודו ופקיסטן אינן יכולות להיות חברות באותו ארגון, כך ישראל ומדינות ערב לא יכלו לשתף פעולה.
לאור העובדה שאף ארגון - כולל נאט"ו - לא הסכימו לקבל את ישראל כחברה, תחושת הבידוד של ישראל מול האיום הערבי גברה. צירופה של ישראל לפיקוד האירופי האמריקני היה מנוגד כמובן להיגיון הגיאוגרפי, אולם הוא נועד להתגבר על הקשיים הפוליטיים והצבאיים לצרף את ישראל לפיקוד האחראי על זירות מלחמה אפשריות במזרח התיכון וכולל מדינות המצויות בעימות עם ישראל.
החלטה דומה התקבלה גם בהקשר של האו"ם, כשמדינות ערב הצליחו למנוע את הכללתה של ישראל בגוש המדינות האסייתי - מהלך שגרם לכך שישראל לא יכולה הייתה להיות חברה במוסדות בינלאומיים שנקבע על פי מפתח אזורי. רק במאי 2000 הצליחה ישראל להתקבל כחברה בקבוצה הקרויה "אירופה המערבית ו[מדינות] אחרות".
ההחלטה האמריקנית לצרף את ישראל לפיקוד המרכז יחד עם שותפות ערביות, כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ מלמדת על הנכונות של מדינות אלה לשתף פעולה עם ישראל באופן גלוי נגד האיום האיראני. האמריקנים עדיין מחזיקים בסיסים בכווית, בבחריין ובקטר, אולם לאור העובדה שכוחות צבא שלהם נסוגים בהדרגה מאפגניסטן ומעיראק, דומה כי חלקן של ישראל ומדינות האזור בהגנה כנגד האיום האיראני הולך לגדול.
יתרה מזו, הכללת ישראל בפיקוד מרכז מלמדת מצד אחד על הכוונות של ארצות הברית להינתק מהאזור, ומצד שני על הרחבה צפויה של התפקיד הישראלי הצבאי בזירות איום משותפות, כמו סוריה, עיראק ולבנון, כפי שאפשר היה להיווכח בשורה של תקיפות המיוחסות לישראל - בסיוע מודיעין אמריקני - במדינות אלה.
29% מהציבור חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון
מעבר לחשיבות הצבאית של המהלך האמריקני, יש לו חשיבות סמלית משום שהוא מחזיר את ישראל למקומה הטבעי במזרח התיכון. מקבלי ההחלטות בישראל בדרך כלל לא ראו אותה במזרח התיכון, וזאת בשל אילוצי הסכסוך הישראלי-ערבי אך גם בשל העדפות פוליטיות ותרבותיות.
סקרי דעת הקהל של מיתווים מגלים כי החברה בישראל שסועה באורח עקבי לגבי שייכותה של ישראל: הסקר האחרון ב-2020 גילה, כי 29% חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון, 25% יותר לאגן הים התיכון, 24% יותר לאירופה, ו-22% לאף אחד מאזורים אלה או שאין להם דעה בעניין. אז אם אנחנו לא יכולים להחליט, בא ממשל טראמפ ועזר לנו להחליט.
קיימת, כמובן, האפשרות שהנשיא החדש ביידן יהפוך את ההחלטה הזו, כפי שהפך גם החלטות אחרות של טראמפ, אולם דומה כי להחלטה זו הגיון רב, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת השינויים שהתחוללו במזרח התיכון בחצי השנה האחרונה בכל הנוגע להסכמי הנורמליזציה. יהיה מעניין לראות אם כל ההתפתחויות הללו יובילו לשינוי בחברה הישראלית בכל הנוגע לשאלת מיקומה ושייכותה של ישראל.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר ועד במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית