שנה שלמה של תסכול וזעם ממגיפת הקורונה, השלכותיה הכלכליות והידוק השלטון של הנשיא ולדימיר פוטין התנקזה אמש לעשרות ערים ברחבי רוסיה. לפי הנוכחים בשטח, עשרות אלפים גדשו את הכיכרות במוסקבה ובערים גדולות אחרות - ואפילו בקור של 50- מעלות בסיביר - והציגו את גרסתם המקומית ל"לך" מבלפור.
אלפים נעצרו, כולל אשתו של מי ששלהב את ההמונים לצאת לרחובות, אלכסיי נבלני. בדיוק לשם כך הוא העז לחזור לרוסיה בשבוע שעבר, אחרי חמישה חודשי החלמה בגרמניה, כשהוא מודע היטב לכך שהוא יסיים במאסר. נבלני ביקש להחיות את האופוזיציה המוחלשת והעייפה של רוסיה בטרם תנפח את נשימתה האחרונה.
למרות ההיענות המרשימה ביחס לתנאי הקור והדיכוי, השאלה הגדולה של תנועת המחאה המתעוררת ברוסיה היא אם היא תצליח לשמור על מומנטום לאורך זמן ולהציב יעדים. אחד מבעלי בריתו של נבלני כבר קרא אתמול להפגנות נוספות בשבוע הבא, ויהיה צורך לראות אם מספר המפגינים ירד אחרי השבוע הראשון, כפי שקרה בסבבים קודמים. שירותי הביטחון הרוסיים ינצלו את השבוע הקרוב לגל מעצרים של מארגני ההפגנות ולנקיטת צעדים נוספים למניעת הישנותן, תוך ניצול צפוי של הגבלות הקורונה.
עוד בנושא
פוטין, המבוצר בדאצ'ה שלו בשנה האחרונה מתוך חשש להידבקות בנגיף, מעולם לא היסס להפעיל כוח נגד מי שהוא רואה בתור אויביו. הוא כבר למוד מחאות והפגנות לאורך שלטונו בן 20 השנים, וחלקים גדולים בציבור עדיין מעדיפים לראות אותו בהגה ההנהגה מאשר לחוות תהפוכות ואי-יציבות. אלו בעיקר בני הדור המבוגר, בעוד שהצעירים הצופים בסרטונים שמעלה נבלני ליוטיוב ושבהם הוא חושף שחיתות בצמרת נענים לקריאת התיגר שלו על המשטר.
הם ודאי היו שמחים לתמיכה של מדינות אירופה ושל ארצות הברית, אך אין צפי שיקבלו משהו מעבר לגינויים, ואולי לסנקציות חדשות של ממשל ביידן שסיים שתיקה בת ארבע שנים של הבית הלבן על העוולות של פוטין.
הנזק הכלכלי שהסבו העיצומים המערביים על רוסיה מאז שסיפחה את חצי האי קרים ב-2014 הוא לא דבר של מה בכך, אבל גם היא, כמו מדינות רודניות אחרות - איראן היא דוגמה בולטת לכך - מסתגלות ולומדות לחיות תחת הסנקציות. אלו מזינות את תעמולת המשטר ולפיה כוחות חיצוניים בוחשים בענייניו הפנימיים, ומספקות תירוצים מחודשים לדיכוי האופוזיציה.
ביידן כבר היה עד לכך, כשהיה סגן הנשיא. ב-2011, אחרי שפוטין שב לתפקיד הנשיא מראשות הממשלה, יצאו מאות אלפים לרחובות ומחו נגד הזיופים המסורתיים בבחירות. הייתה זו המחאה הגדולה ביותר נגד פוטין מאז תחילת שלטונו ועד היום, והוא הצליח למחוץ אותה בסופו של דבר. הוא לא שכח זאת לממשל אובמה, ובמיוחד לא לשרת החוץ הילרי קלינטון, שאותה האשים בליבוי המפגינים. הנקמה הגיעה ב-2016.
לא חסרים לפוטין אמצעים להשתקת מתנגדיו, שרק שוכללו מגל המחאה שלפני עשור. בשנה החולפת, בחסות הקורונה, התקבלו חוקים רבים המגדילים את סמכויות כוחות הביטחון ומגנים עליו בתפקיד עד ליום מותו. המשברים הבריאותיים והכלכליים שחוות מדינות אירופה, והקרע הפוליטי בארצות הברית החלישו בעיני שליטים ברחבי העולם את זכותם להעביר עליהם ביקורת. במוסקבה כבר אמרו כי המעצר של נבלני הוא עניין פנימי שלהם שאינו נוגע למדינות אחרות.
נבלני, שיישאר במאסר בחודש הקרוב עד להכרעה אם להפעיל עליו את עונש המאסר על תנאי, השיג את היעד הראשון בחזרה שלו. הוא העיר את האופוזיציה משנת חורף ארוכה, תפס כותרות במערב והראה לעיני כול את חולשת הקרמלין, המרבה לטעון שהוא איש לא חשוב אך בכל זאת נתקף בפאניקה לאחר שובו מברלין.
השלבים הבאים במחאה כבר סבוכים יותר. מלבד המשכיות ההפגנות, יהיה עליהן ליצור לחץ סביב פוטין ולסדוק את שלטונו. כרגע, זו נראית משימה בלתי-אפשרית. ליותר מדי אנשים עוצמתיים שמקיפים את פוטין יש מה להפסיד אם יאבד את שלטונו, ונאמנותם של כוחות הביטחון לא מוטלת בספק. נבלני יצטרך למצוא דרכים נוספות להשאיר את המחאה בחיים - וגם את עצמו.