וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"לראשונה בחיי בדקו לי את השיניים": מאחורי בתי הילדים באירופה לאחר השואה

23.1.2021 / 8:30

"כפר אילניה" שפעל בהולנד לאחר מלחמת העולם השנייה, קלט אליו ילדים יהודים מרומניה וגרמניה ששרדו את השואה. לצד הניסיון להשיב להם את האמון בבני אדם, ניסו המדריכים להעניק להם השכלה וגם להחדיר את ערכי העליה. סיפורו מוצג כעת לצד 7 בתי ילדים נוספים בתערוכה חדשה

ילדי "אילניה" בחזית מבנה בית הספר בכפר הילדים. אפלדורן, הולנד, 1948-1947. ארכיון תצלומים, יד ושם, אתר רשמי
ילדי הכפר "אלניה", הולנד, 1947-1948/אתר רשמי, ארכיון תצלומים, יד ושם

"בואי, עוברים להולנד", נאמר לזהבה הלמן בת ה-12 ואחותה הגדולה. במשך שלוש שנים וחצי, בזמן מלחמת העולם השנייה, הן היו כלואות במחנה באוקראינה. כשהסתיימה, הן הועברו למוסד ברומניה שהוקם עבור ילדים יהודים שהתייתמו. בזכרונותיה כתבה כי המקום שהיה אמור להוות מסגרת שיקומית "היה מוזנח, מלולכך ועצב שרר בכול. היה גם רעב". כך חלף הזמן עד לבשורה הגואלת על המעבר.

משום מה הוחלט לבסוף כי זהבה הלמן (או בשמה המקורי גולדי קופמן) תעבור להולנד לבדה. למרות הניתוק הפתאומי מאחותה והנסיעה ברכבת שעוררה זכרונות קשים, היא שמחה על השינוי; "הולנד היתה בשבילי גן עדן", העידה לימים.

"לא היינו ילדים רגילים, אלא ילדים פליטי שואה, מלאים פחדים וסיוטים", סיפרה. "בלילה היו ילדים בוכים וצועקים מתוך שינה. אפילו מרטיבים. עוברים ממיטה למיטה בשל הפחד לישון לבד, פחד מהחושך ופחד ממה לא? וכמה טוב היה לדעת שבקצה המסדרון ישנה אחות לילה. מיד כששמעה בכי או צעקות - כמו מלאך הייתה מופיעה ומרגיעה, אפילו שלא ידעה לדבר בשפתנו".

ערב פסח תש"ח בכפר הילדים "אילניה". אפלדורן, הולנד, אפריל 1948. הארוחה התקיימה בחוץ עקב בדיקת חמץ בבניין בערב החג. ארכיון תצלומים, יד ושם, אתר רשמי
ערב פסח תש"ח בכפר הילדים אילניה/אתר רשמי, ארכיון תצלומים, יד ושם

סוף-סוף אחרי שנים רוויות סיוטים, בהן איבדה את הוריה וילדותה נגזלה ממנה, זכתה הלמן למקום שהייתה יכולה לקרוא לו בית. סיפורו של בית הילדים "כפר אילניה" אליו עברה בעיר באפלדורן שבהולנד, מוצג בימים אלו, לצד סיפורים של בתי ילדים נוספים, בתערוכה מקוונת חדשה "ילדותי האבודה" - בתים לילדים ניצולי שואה, באתר האינטרנט של יד ושם לציון יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה.

התערוכה מציגה את סיפורם של שבעה בתי ילדים ברחבי אירופה שהוקמו בתום המלחמה ופעלו במטרה לשקם את חיי הילדים שנותרו לבדם, להחזירם לעמם ודתם ולהשיבם לחיי ילדות ונעורים אחרי הזוועות להן נחשפו. חלקם נפתחו לכמה חודשים, אחרים למשך שנים. הם הוקמו ביוזמת בודדים או ארגונים שביקשו ללמדם ולחנכם עד שיוכלו להגיע למקום בטוח, מרביתם עלו לארץ ישראל.

"טופלנו כמו תינוקות בטיפת חלב"

המטפלים, המדריכים והמורים, היו צעירים בני 25-17 ברובם, חלקם הגדול ניצולי שואה בעצם. הם היו ללא כל ניסיון בטיפול בילדים ולעתים אף לא ידעו לדבר בשפתם. על חוסר ניסיונם חיפתה יכולתם כניצולים להזדהות עם כאב הילדים, להבין מה עבר עליהם ולשקם את אמונם באדם.

"הם השקיעו בנו מעל ומעבר", כתבה הלמן. היא ציינה כי "למרות חוסר ניסיונם של המדריכים הם ניסו לשקם את הגוף ואת הנפש שלנו. טופלנו כמו תינוקות בטיפת חלב ומי שנזקק לכך - נשלח להבראה. לראשונה בחיי בדקו לי את השיניים".

ילדים בכפר הילדים "אילניה" משחקים שחמט עם 
  הולנד, 1948.. ארכיון תצלומים, יד ושם, אתר רשמי
משחקים שחמט בכפר הילדים "אילניה", 1948/אתר רשמי, ארכיון תצלומים, יד ושם

לכפר הילדים "אילניה" הגיעו בספטמבר 1947 421 ילדים שנאספו מרחבי רומניה ומבתי יתומים, מלווים ב-37 מדריכים וארבעה מורים. הם הגיעו ברכבת שיצאה מבוקרשט שברומניה בחסות הצלב האדום. הרכבת הגיעה דרך פראג להולנד. הילדים נקלטו בכפר הילדים "אילניה", באתר ששימש בית חולים יהודי פסיכיאטרי באפלדורן. הבאת הילדים והטיפול בהם במקום היתה ביוזמת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, פרי שיתוף פעולה עם הג'וינט (AJJDC) והגופים הציבוריים של יהדות הולנד, באישור ממשלת הולנד. לאחר כמה שבועות הגיעו ל"אילניה" עוד 32 ילדים שהובאו מברלין.

השם "אילניה" ניתן לכפר הילדים על שם חורשת אילנות בשטח של 45 הדונם שבתוכה שכן. לילדים הוקצו שלושה מבנים למגורים מבין הביתנים הפזורים בחורשה וניתנו להם השמות "זרעים", "שורשים" ו"ניצנים", על שם חלקי האילן. הילדים והמדריכים חולקו על פי השיוך המפלגתי-תנועתי של התנועות שהרכיבו את "אילניה", תנועות בעלות אידיאולוגיות פוליטיות שונות: גורדוניה, הנוער הציוני, השומר הצעיר, אגודת ישראל, בני עקיבא, בית"ר, הבונים-דרור איחוד והבונים-דרור פועלי ציון.

הביתנים היו צפופים והילדים ישנו במיטות קומתיים. המטבח המרכזי נוהל על פי כללי הכשרות ובביתן נפרד הוקמו מרפאה ובית חולים. במרכז כפר הילדים היה אולם תיאטרון עם במה רחבה וכ-500 כיסאות להצגות, התכנסויות וקונצרטים. מראשית קיומו של הכפר נשמר חופש מלא של החיים הפנימיים לכל תנועה תוך התחשבות הדדית ופעולות תרבות משותפות, כמו מקהלה, הצגות ועלון כפר הילדים. "התפילה אצלנו בבוקר התקיימה בד בבד עם המסדר של בית"ר", סיפר משה אבנרי, מדריך בבני עקיבא, שבט אילה א', שהתאכסנו בביתן ניצנים יחד עם חניכי תנועות בית"ר ואגודת ישראל.

המורה לעברית חנה אייזנשטיין (בידיים שלובות) מוקפת בתלמידיה בכפר הילדים "אילניה". אפלדורן, הולנד 1947. ארכיון תצלומים, יד ושם, אתר רשמי
התלמידים עם המורה לעברית חנה אייזנשטיין, "אלניה", 1947/אתר רשמי, ארכיון תצלומים, יד ושם

על האתגר בטיפול בילדים, בני 16-6, סיפר שמואל ראט, מדריך גורדוניה ב"אילניה": "לא היה נהיר לי האם אנו ברוכים בכישרונות לשאת באחריות החינוכית לילדים שנפרדו ממשפחותיהם או מקרוביהם, יתומים שחוו על בשרם את אימת השואה. היו לי ולחברי המדריכים ניסיון חינוכי בארגון ובהסברה בתנועת הנוער, אבל עתה ציפתה לנו עבודה מסוג אחר - להיות מופקדים על בעיותיהם היומיומיות של הילדים ולשמש להם כתובת יחידה במקום הוריהם או קרוביהם".

במקום גם פעל בית ספר. הפערים בין הילדים היוו אתגר לצוות החינוכי. היו ילדים שטרם המלחמה לא הספיקו כלל ללמוד וילדים שלמדו שנים ספורות. היו שדיברו רומנית בלבד, חלקם דיבר גם יידיש, ואילו הילדים שהגיעו מגרמניה - דיברו רק גרמנית. עברית ידעו בודדים מהילדים ומהמורים.

גם במידת ההשכלה היהודית נבדלו הילדים. לאחר עריכת מבחן כללי הם חולקו לכיתות מ-א' עד ט'. הם למדו בשתי משמרות עקב מחסור במורים. לתלמידים הדתיים היו כיתות נפרדות. המורים הגיעו מרומניה וגרמניה, ולצדם גם שליחים מישראל. את כפר הילדים ניהל שליח היישוב היהודי בארץ ישראל, בנימין זוסמן, ששימש גם כמורה.

"נשאתי נפשי לכך שהחניכים ידברו, יחשבו ויחלמו בעברית"

על לימודי העברית סיפר לימים רובין ברנשטיין, מדריך בקבוצת בני זאב, בהיותו חניך בית"ר. "נשאתי נפשי לכך שחניכי ידברו, יחשבו ויחלמו בעברית", כתב. "על כן ביקשתי מהמורה (חנה אייזנשטיין) שתשתתף במסיבות שערכנו בלילות שבת ותקרא בפנינו פרקים מהספרות העברית". אחר כך הוסיף: "שמענו בצמא את פרקי הקריאה, שהיו מלווים בהסבריה המופלאים. תשורה זאת העניקה לנו המורה באהבה וברצון, למרות שבמשך השבוע עבדה בשלוש משמרות: כיתת בוקר וכיתת אחר צהרים לילדים, ובערב עד 23:00 - שיעור למבוגרים".

ארץ ישראל עמדה במוקד העשייה החינוכית-ערכית בבית הספר ובמסגרות התנועתיות. ביומן פעילות של קבוצת "בר כוכבא" של השומר הצעיר, המצוי בארכיון יד ושם, נכתב "השמות מחייבים אתכם לעבודה רצינית וגדולה. אתם נושאים את שם בר כוכבא - אחד הגיבורים ההיסטוריים הגדולים של עם ישראל. גדודכם הוא גדוד בני מצדה. השם הוא שם מבצר בו החזיקו היהודים מעמד עד טפת דמם האחרונה במרדם נגד הרומאים. תתחנכו ברוחם. הארץ זקוקה לחברים לעבוד, לחיות וגם ללחום.

שער יומן הפעילות של קבוצת "בר כוכבא" של השומר הצעיר בכפר הילדים "אילניה". אפלדורן, הולנד, 1948. ארכיון תצלומים, יד ושם, אתר רשמי
שער יומן הפעילות של קבוצת "בר כוכבא" של השומר הצעיר ב"אילניה", 1948/אתר רשמי, ארכיון תצלומים, יד ושם

ממשלת הולנד התירה לילדים לשהות בתחומה שלוש שנים, אך לאחר הכרזת העצמאות והקמת המדינה הוחלט להעלות לישראל את הילדים והמבוגרים שטיפלו בהם.

יוסף ואלד בן ה-13, חניך ב"אילניה", כתב ב-1948 "לכל עם בעולם יש ארץ משלו וגם לנו יש ארץ ואנחנו רוצים לחיות בה. לכן ישבנו ב'אילניה' שנה שלמה, כדי להתכונן לעלייה. עתה הגיע הזמן לעלות ארצה. מולדתנו מחכה לנו, כי יש לה צורך באנשים צעירים, ואנחנו עולים לבנות אותה. אין אנו מפחדים. אם נצטרך להילחם בשביל מולדתנו, נילחם. עד עכשיו נלחמנו בקשיים של החיים בגולה. מעכשיו נילחם בקשיים של ארצנו - ולזה יש טעם אחר. ואם, חלילה, נצטרך לתת את נפשנו, ניתן. בשביל זה אנו עולים ארצה".

באוקטובר 1948 עלו ילדי "אילניה" על האונייה "נגבה" בהפלגת הבכורה שלה מהולנד לחיפה כשהיא נושאת דגל ישראל. צוות צילום הולנדי תיעד את האנייה בנמל לפני ההפלגה. קטעים מהסרט מוצגים בתערוכה.

"בעשרות התצלומים של הילדים בבתי הילדים, נראים ילדים מחייכים, אוכלים, משחקים, לומדים, מטיילים ורוקדים" אמרה יונה קובו, רכזת תערוכות מקוונות ביד ושם. "לרבים מהם אלה תמונות הילדות היחידות. הפער בין שמחת החיים הניבטת אלינו מן התצלומים לבין הזוועות אותן חוו בתקופת השואה בא לידי ביטוי בסיפורי הישרדותם המובאים בתערוכה - סיפורי חיים קשים, אבדן וצלקות נפשיות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    6
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully