קמפיין ה"משילות" התורן של השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, שניסה לעשות רווח פוליטי על גבם ובריאותם של אוכלוסיית הכלואים, הגיע השבוע לסופו. בהליך בזק חוסנו בתוך שלושה ימים אלפי אסירים, ולמעשה כל אסיר שרצה בכך קיבל את החיסון המיוחל.
לפני פחות משבועיים הזדעזע השר אוחנה בפוסטים ובראיונות מהרעיון שרוצחים כמו אלי פימשטיין, רוני רון או עבדאללה ברגותי יחוסנו לפני סגל שב"ס, לפני המורים והגננות, לפני נהגי התחבורה הציבורית ולפני משפחות קורבנותיהם. והנה בתחילת השבוע הכריזה המדינה קבל עם ובג"ץ שבכוונתה לחסן עד לסוף השבוע את כל הכלואים, ועוד בהוראת השר. אחרי חיסוני הסגל לשב"ס, אך כנראה לפני רוב נהגי התחבורה הציבורית ומשפחות הקורבנות. בדיוק בשביל מקרים כאלה טבע אהוד ברק את המשפט האלמותי - עלה על העץ כמו טרזן, ירד ממנו כמו פופאי.
אף שהסאגה לכאורה הסתיימה, כדאי בכל זאת להתעכב על התנהלותו של השר. כאשר אדם נשלח למאסר, העונש שלו מגולם בעצם המאסר. שר לא יכול להחליט שהוא שולל ממנו טיפול רפואי או כל זכות אחרת, ממש כמו שהוא לא יכול להחליט פתאום שכל אסיר יוצלף בשוט בכל בוקר.
היועץ המשפטי לממשלה והמשנה שלו, עמית מררי, כמו גם המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו, ניסו להסביר את זה לאוחנה. הוא מצדו הזמין אותם להתמודד בבחירות לכנסת, ועד שלא ייבחרו, הוא לא ראה לנכון להתחשב בעמדתם. הוא ואפסו עוד.
אבל מעבר לצפצוף על חיי האסירים ובריאותם, ומעבר לצפצוף על החוק ועל היועמ"ש, כדאי לשים לב לצפצוף של אוחנה על משרד הבריאות. ועדת התעדופים של משרד הבריאות קבעה את האסירים והסוהרים באותה רמת תעדוף. במסמך המקורי זו הייתה הרמה השנייה, אך ב-31 בדצמבר הם הועלו לרמה הגבוהה ביותר, יחד עם אנשי סגל רפואי ודיירי בתי האבות.
עוד בוואלה!
שיקולי הוועדה היו מקצועיים גרידא, וכללו "קדימות בריאותית ואפידמיולוגית, בטיחות, פשטות, רוחביות גמישות וזרימה של מבצע החיסון כדי להבטיח בטיחות, יעילות ונצילות של החיסונים". שר הבריאות יולי אדלשטיין סמך את ידיו על ההחלטה המקצועית של הוועדה, ועמדתו כפי שנמסרה לבג"ץ היא שהוועדה היא "הגוף היחידה שקובע את סדרי החיסונים". אבל אוחנה החליט לצפצף עליה.
ברור שזו התנהלות מסוכנת. אם השר לביטחון הפנים יכול לשנות את התעדוף של אסירים וסוהרים פשוט כי ככה הוא החליט, מה ימנע משרת התחבורה להחליט שנהגי הרכבת קודמים לנהגי אוטובוסים? או משר החקלאות להחליט שהחקלאים הם בעדיפות עליונה? ואם כבר לשר מותר לתעדף כרצונו, אולי השר לענייני ירושלים יחליט שמצביעי ימין בעיר קודמים לשמאלנים? בכל זאת, הציבור בחר בו, לא?
אז למה בעצם אוחנה החליט שה"משילות" שלו גוברת על זו של חברו למפלגה, שר הבריאות אדלשטיין? הסיבה היא שאוחנה מחזיק באמצעות שב"ס במפתחות לבתי הכלא ושולט לחלוטין במה שמתרחש בהם. הוא יושב על השאלטר, אם תרצו, ובחר לנהוג בו בבריונות. לא שלאדלשטיין, שלא מזמן להפר ברגל גסה פסיקה של בג"ץ, יש מה להתלונן על בריונות. אלא שהפעם מדובר היה בסיכון ישיר של חיי האסירים.
בניגוד לציבור הכללי, שיכול למשל לנסות לנצל עודפי חיסונים בסוף היום, לשב"ס יש שליטה מוחלטת על האסירים. במקום להבין שהדבר מגדיל את האחריות שלו לשלומם ולבריאותם, אוחנה ניצל את השליטה הזו כדי לסכן אותם. טוב שהשר התעשת השבוע, והורה על חיסון האסירים. חבל מאוד שהדרך לשם נראתה כפי שנראתה.
שני הנתונים שצריכים להדליק נורה אדומה
שלשום התפרסם הדו"ח השנתי של יחידת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. יחידת הסיוע המשפטי היא יחידה דומה לסנגוריה הציבורית, אלא שהיא מעניקה ייצוג משפטי לאנשים בעלי יכולת כלכלית נמוכה בתחומי המשפט האזרחי, לעומת הסנגוריה שפועל בתחום הפלילי. כמו שבדרך כלל קורה בדו"חות כאלה, הוא קיבל תהודה מצומצמת, למרות שני נתונים שצריכים להדליק נורה אדומה מהבהבת.
אף שמדובר בדו"ח סיכום של 2019, משרד המשפטים צירפו גם נתונים ראשוניים של כמעט כל שנת 2020 - שנת הקורונה. הדו"ח מראה עלייה של 22% בבקשות לסיוע בהוצאת צו הגנה בשל אלימות במשפחה, וזינוק של כ-60% בבקשות לסיוע שנגעו לסכסוכי שכנים.
כשמדברים על השפעות הסגרים, מתמקדים בדרך כלל בהשפעה הכלכלית. אך השהייה הממושכת בבתים, לצד חוסר הוודאות הכללי והכלכלי, הופכים לא פעם את הבית לסיר לחץ שמתפוצץ באלימות. בדומה לסיוע המשפטי, גם המשטרה ומשרד הרווחה דיווחו בחודשים האחרונים על עליה משמעותית בפניות שנוגעות לאלימות במשפחה. ניתן להניח שגם העלייה בפניות שנוגעות לסכסוכי שכנים קשורה לזה.
הדיון סביב מגבלות הקורונה ממוסגר בדרך כלל כדיון של שיקולים כלכליים מול שיקולים בריאותיים. הציבור ומקבלי ההחלטות חייבים להבין שגם קורבנות האלימות במשפחה הם קורבנות הקורונה, ממש כמו בעלי העסקים והחולים, ולהכניס גם אותם למערכת השיקולים. ישראל עלולה להתעורר ביום שאחרי מגפת הקורונה עם מגפה חדשה - שהורסת גם היא משפחות ולוקחת חיים - וממנה אי אפשר להתחסן.
פסק הדין מעורר התקווה של השופטת מחיפה
לאחרונה פורסם כאן שהנהלת בתי המשפט מסרבת לקיים פסק דין שהורה לה למסור נתונים על לפעיל החברתי גיא זומר נתונים על תיקים שמתנהלים בדלתיים סגורות. במקום לקיים את פסק הדין, או להגיש ערעור, הנהלת בתי המשפט הגישה בקשה חריגה לביטול פסק הדין. בדיון שנערך השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים הסכימו הצדדים לבטל את פסק הדין ולהסתפק במסירה של נתונים כלליים יותר. השופט גם הטיל על הנהלת בתי המשפט תשלום הוצאות של 4,000 שקלים.
אבל קרן של תקווה עבור זומר ופעילי שקיפות אחרים הגיעה לאחרונה מפסק דין שנתנה השופטת אספרנצה אלון מבית המשפט המחוזי בחיפה. לאולמה של אלון הגיע ערעור שהגישה עו"ד איריס צור ונגע להיתר לפרסם החלטה ספציפית שנתן בית המשפט לענייני משפחה בעיר. על פי החוק, כל התיקים בבתי המשפט לענייני משפחה מתנהלים כברירת מחדל בדלתיים סגורות ואסור לפרסם שום פרט מהם ללא היתר מפורש של בית המשפט. הם מהווים נתח נכבד מכלל התיקים החסויים.
השופטת אלון התירה לפרסם את ההחלטה שבמוקד הדיון, אך הוסיפה גם כמה אמירות עקרוניות. "פרסום החלטות ופסקי דין חיוני לתפקודה התקין של מערכת המשפט ולהצלחתה, וראוי שכל פסקי הדין יפורסמו ויהיו נגישים לציבור, תוך איזון ושמירת אינטרסים העומדים מנגד", כתבה השופטת. לדבריה איזון ראוי יהיה לפרסם את כל פסקי הדין בבתי המשפט לענייני משפחה, תוך מחיקת כל פרט מזהה, גם כללי, לגבי הצדדים לתיק.
"פרסום החלטות ופסקי דין בדיני משפחה הינו עניין חשוב כשלעצמו, וזאת ללא כל תלות וקשר מחייב בחשיבותה המשפטית או הציבורית של ההחלטה או פסק הדין", כתבה השופטת. "הידע המשפטי המתהווה בפסיקותיו של בתי המשפט, הינו ידע חברתי כללי ולא של מאן דה הוא פרטי... ככל שגוף הידע המונגש לציבור ולסוכני המשפט יהיה רחב יותר, כך תתקבלנה תמונה מציאותית ונכונה יותר לגבי המצב המשפטי הקיים בישראל. עיקרון פרסום הדיון באופן רחב ומלא מאפשר את פיתוח המשפט, המותנה בביקורת אקדמאית מקצועית, המסוגלת לנתח את הפסיקה, להצביע על כשליה, חוזקותיה ותוצאותיה, ביקורת שיש בה כדי לשמש תמריץ לשינוי חקיקה ולשינויי מדיניות, שינוי קביעת הלכות משפטיות קיימות, וקביעת הלכות משפטיות חדשות". יש שופטת בחיפה. עכשיו רק צריך לקוות שישמעו אותה בירושלים.