השבוע קיבלתי הודעה מאדם שאינני מכיר. הוא טען שאחיינים שלו לומדים במוסד חרדי בירושלים שפועל בניגוד להנחיות, וכתב לי כמעט בתחנונים שאפנה למשטרה כדי למנוע את הלימודים. ביקשתי ממנו להסביר את הגישה בה הוא נוקט. "אחותי", העיד. "בוכה מעומס התחלואה. למה המשטרה לא מתקרבת לשם? הורים לא רוצים לשלוח את הילדים אבל מפחדים להפסיד חומר לימוד כי המנהל פותח. אם יהיה חולה אחד, התחלואה מתפשטת לכל השכונות".
במקרה אחר, שלח לי תושב אלעד, סרטון שמתעד הפרות בבית כנסת קהילתי במרכז העיר, וכתב: "יודעים כולם שאין אכיפה. לא סתם התחלואה פה בשמיים. חייבים לעצור את ההפקרות הזאת. אני מדבר מתוך כאב של הרוב ששומר על ההנחיות ומאוכזב. יש פה חלק גדול שמתנהל נגד ההנחיות".
לקריאה נוספת בנושא
ההודעות האלה מלמדות על המציאות המורכבת בעולם החרדי בהתמודדות עם נגיף הקורונה, מציאות שנעה בין הצורך לשמור ולהישמר לרצון להמשיך בחיי תורה וקהילה. במציאות המורכבת הזו נרשמה השבוע נקודת מפנה.
הרוב החרדי החליט להפסיק להביט בתסכול או זעם מהצד, והניף דגל שחור נגד מפרי ההנחיות. התקשורת החרדית כולה התגייסה לקמפיין שלווה בכינויים כמו "רוצחים" ו"שופכי דם", וחלק מהחרדים מתחננים לאכיפה משטרתית שלרוב איננה.
שיעור תחלואה שזינק, קצב תמותה מסחרר והפגיעה התדמיתית בחוץ הם שהובילו שינוי. זה קול מרכזי וחשוב, אולי גם בזכותו יהיה כאן שינוי אבל בינתיים סיור בערים כמו אלעד, בני ברק וביתר עילית או מעבר בין השכונות החרדיות בירושלים מגלה שהמציאות עוד רחוקה משינוי. בתי כנסת פתוחים ומתקיימים בהם מניינים המוניים, תלמודי תורה שבים בהדרגה ללימודים וחתונות עדיין נערכות בחשאיות.
נכון, זה לא הרוב החרדי אבל זה כבר מזמן לא רק שוליים קיצוניים, ובינתיים יש רק מסקנה אחת לקבוע: רוב החרדים הפנימו את הסכנה הגדולה אבל אצל חלקם חיי התורה והקהילה - חזקים יותר.