לא למהר להכין קלפיות: חמאס רוצה להשתלט ואבו מאזן לקח הימור מסוכן

כל מי שמסתכל, מקרוב או מרחוק, על הזירה הפלסטינית מאז יוני 2007, רואה מערכת גיאו-פוליטית מפוצלת. בעזה שולטת חמאס, תנועה דתית לאומית, המעוניינת להשתלט על כלל המערכת הפוליטית הפלסטינית בדרך לשחרור פלסטין.

ברמאללה, עומד אבו מאזן בראש הרשות הפלסטינית מאז ינואר 2005. ברקע, לא מיותר להזכיר כי מפברואר 2007 (הסכם מכה) ועד אוקטובר 2017 (הסכם אלשאטי) ניסו הרשות הפלסטינית, הבנויה על אנשי פת"ח, וחמא"ס לפתור את המשבר ביניהם, ללא הצלחה.

בלא מעט פעמים שבהן דנו הצדדים על פתרון אפשרי, עלתה סוגיית הבחירות במערכת הפלסטינית הן למועצה המחוקקת והן לנשיאות. בכל הפעמים, המגעים לא הבשילו לכלל מימוש, ואין כל פלא בכך. מדובר בשני כוחות פוליטיים הנאבקים על הגמוניה במערכת הפוליטית שתאפשר להם לבסס בשטחי המדינה הפלסטינית העתידית (אם תהיה כזו) חיי קהילה המבוססים על השקפת עולם שונה: האחת חילונית והאחרת דתית.

אז מה בכל זאת מניע אדם המתקרב לשנתו ה-86 ונהנה משלטון בלעדי ביהודה ושומרון (בתמיכה ישראלית בעיקר בשל העובדה שהוא מתנגד לטרור ומשתף איתה פעולה במישור הביטחוני) לפרסם צו נשיאותי על קיום בחירות?

ארבע השנים האחרונות היו קשות לאבו מאזן בזירה האזורית והבינלאומית. ממשל טראמפ, הידידותי ביותר לישראל מאז ומעולם, ביצע כמה מהלכים שפגעו בפלסטינים: העברת שגריריות ארצות הברית לירושלים, סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון וצצמום דרסטי בסיוע לאונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה) שמטפלת בפליטים הפלסטינים הפזורים בלבנון, סוריה, ירדן, הגדה המערבית ורצועת עזה.

בנוסף, רוחות השלום האזורי, המנשבות בחוזקה מעל המוקטעה ברמאללה, לא הוסיפו לאושרם של אבו מאזן ואנשיו. תקרת הזכוכית שפרצה מצרים ב-1979 מתנפצת כעת בקול רועם והוכיחה כי הקונספציה (הפלסטינית? לא רק) קרסה: אין הכרח לפתור את הבעיה הפלסטינית כדי שמדינות ערב (לפחות חלקן) יכירו בישראל, יחתמו איתה על הסכמי שלום וינרמלו איתה יחסים.

אבו מאזן ראה, עיכל ושתק. עכשיו הוא מאותת לממשל ביידן שיושבע ביום רביעי ולמערכת הבינלאומית והאזורית, כי הפלסטינים חיים ומעוניינים להזכיר שבעייתם טרם באה לפתרונה. בשטחים ניכרה אנחת רווחה כאשר התברר שטראמפ לא יחזור לכהונה שנייה בבתי הלבן.

עכשיו יש ברמאללה תקווה חדשה שהאמריקנים יחזרו להיות מתווך נטרלי בסכסוך. הכרזה על בחירות דמוקרטיות, שקופות, נקיות, היא מהלך ראוי מול וושינגטון. ג'יבריל רג'וב, מקורבו של אבו מאזן והמזכיר הכללי של הוועדה המרכזית של פת"ח, כבר הבהיר כי המטרה היא לסיים את האלימות הפנים פלסטינית ולייצר חברה דמוקרטית שתיבנה על יסודות של שקיפות ציבורית. בדיוק מה שאמריקה אוהבת.

ועם זאת ראוי לזכור: השנה האחרונה בזירה הפלסטינית עמדה בסימן מגיפת הקורונה. העובדה שהרשות הטילה סגרים בריאותיים הביאה לצמצום פעילות פוליטית באוניברסיטאות, בתי הקפה וסניפים של ארגונים פוליטיים.

כל אלו בוודאי לא שיפרו את מצבו של פת"ח בשטח ואם לוקחים בחשבון את העובדה כי אבו מאזן, כמנהיג הארגון, לא השכיל לשקם את מערכיו מאז 2005 - הרי שהחלטתו ללכת על בחירות היא הימור מסוכן מדי.

ברקע יש לזכור גם את מאבקי הכוחות הפנימיים בתוך פת"ח בין מחנה אבו מאזן לבין תומכי דחלאן. בסקר האחרון שפרסם מרכז המחקרים בשכם בניהולו של ח'ליל שקאקי (מבכירי הסוקרים בשטחים) הביעו שני שלישים מהנשאלים רצון שאבו מאזן יתפטר לאחר שהחליט לחדש את התיאום הביטחוני עם ישראל.

מילה על חמאס: התנועה כבר הודיעה כי היא מוכנה לבחירות כלליות. אין לה סיבה אמיתית להתנגד, היא מנהלת את הרצועה מאז יוני 2007 ואין לה שם אופוזיציה הקוראת תגר על שלטונה. במקרה של בחירות היא יכולה רק להרוויח מגידול כוחה גם בגדה המערבית.

בעבר, כששני הצדדים סיכמו על בחירות כלליות, המהלכים להכנתן נתקעו סביב היבטים טכניים כמו סמכויותיה של ועדת הבחירות המרכזית (בראשה חנא נאצר, איש של אבו מאזן) והרכב חבריה. יש להניח שכך יהא גם הפעם ולא בשל חוסר האמון הבסיסי, הארוך והעמוק הקיים בין אבו מאזן ואנשיו לבין חמאס.

ואי אפשר בלי מילה על הזווית הישראלית. החודשים האחרונים התאפיינו בחגיגה תקשורתית סביב הסכמי השלום האזוריים ומיעטו לתת את הדעת לכך שהבעיה הפלסטינית נותרה בעיקר בעיה ישראלית (לא אמירתית; לא בחריינית; לא סודאנית; לא מרוקנית).

בחירות כלליות בשטחים מחייבות מבחינת הפלסטינים בחירות גם במזרח ירושלים ופה כמובן נכנסות סוגיות משפטיות ומדיניות של ריבונות ישראלית במזרח העיר. אין כל ביטחון או ודאות שממשלה ישראלית תסכים בעת הזו למהלך כזה וסביר שהיא תיתקל בדרישה של ממשל ביידן להתיר זאת, אם מהלך הבחירות הפלסטיני יתקדם.

אך מעבר לכך, בתרחיש שבו חמאס תנצח (כפי שקרה ב-2006) ישראל תידרש לחשב מסלול מחדש - מדינית וביטחונית. בין השאלות שיעלו לדיון ויחייבו מדיניות חדשה: האם לוותר על אבו מאזן ועל אש"ף כשותף לאחר שהציבור הפלסטיני בחר בזרם הלאומי-דתי בראשות חמא"ס? האם להחליט אם להכריע צבאית את חמאס? האם ללכת עם חמאס להסדר מדיני כלשהו?

אז מה השורה התחתונה אתם שואלים? אבו מאזן מקווה שארצות הברית תחייך אליו גם בזכות המהלך הזה. בבוא העת, אם יהיה צורך, הוא ימסמס אותו ויאשים את חמאס. חמאס, לה מערך ארגוני של סניפים ומפעלי צדקה בשטחים, תשמח לקיים בחירות כלליות על מנת לנסות לקדם את האינטרסים שלה. וישראל? היא מן הסתם תתפלל שהסכסוך הפנים פלסטיני ימשיך. המשחק רק החל. אל תמהרו להציב קלפיות.

ד"ר גדי חיטמן הוא מרצה באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלסטינית