"גרמניה משפצת את המצפון" - כך הכתירו בטור המערכת של עיתון "מעריב" את חבילת הסיוע הביטחוני עליה התחייבה ממשלת גרמניה בפני ישראל בחודש ינואר 1991. במרכז אותה עסקה, שנרקמה החודש לפני שלושים שנה וכללה מרכיבי ביטחון שונים, הבטיחו הגרמנים כי ישראל תקבל שתי צוללות חדשות.
בדיוק 30 שנה אחרי שנבט שיתוף הפעולה הישראלי-גרמני בתחום הצוללות, אפשר להיזכר כי כבר בראשית הדרך, בציבור הישראלי קיבלו בספקנות את שיתוף הפעולה. מאז הגלים שכחו, אך לימים התעוררו חדשים, כשהקשר הזה הוליד עלילות משנה שמסעירות את ישראל במה שמכונה "פרשת הצוללות".
מאז העשור הראשון של מדינת ישראל עלה הצורך ברכישת צוללות עבור חיל הים, ולא פעם גם עלתה האפשרות כי הן יירכשו מגרמניה, על אף המטען הרגשי העמוק הכרוך בכך. מלחמת המפרץ ב-1991, שבמהלכה נורו טילים על ישראל ועלה החשש מפני התקפה כימית, היא שהיוותה את העילה לעסקת הצוללות בין שתי המדינות.
עוד בוואלה!
הרודן העיראקי, סדאם חוסיין, תקף את ישראל בטילים ואיים כי יפגע בה עם נשק כימי. ממידע שהצטבר בישראל, עלה כי חברות גרמניות שיתפו איתו פעולה בפיתוח תעשיות כימיות, וגם מכרו נשק לעיראק. מעבר לחשש הביטחוני, החיבור של גרמניה עם פיתוח נשק כימי ואיום על מדינת היהודים, עורר שדים מהעבר הלא רחוק.
כך, לצד תמיכה כספית גדולה במלחמה שניהלו מדינות הקואליציה נגד עיראק, התחייבה גרמניה על סיוע משמעותי לישראל. לצד מענק כספי שהועבר לממשלת ישראל העבירה גרמניה ציוד התגוננות בפני לוחמת אב"כ, טילי פטריוט, הוק וסטרינגר וגולת הכותרת - שתי צוללות. בישראל ובחיל הים בפרט חלמו על שתי צוללות חדשות, אך בתום ויכוחים רבים ודיונים ממושכים במערכת הביטחון, הוחלט לוותר על ההשקעה הגדולה, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.
לישראל כבר היה חוזה רכישה עם המספנות הגרמניות, אך היא נסוגה בה נוכח ההחלטה כי יש להשקיע במערכות לחימה חשובות יותר. בהופעה בפני הקבינט המדיני-ביטחוני בתחילת דצמבר 1990, הביעו הרמטכ"ל רב-אלוף דן שומרון וסגנו, הרמטכ"ל הבא, אלוף אהוד ברק, התנגדות לרכישת צוללות חדשות. הם סברו כי סדר העדיפויות הלאומי מחייב קודם לרכוש אמצעי לחימה חשובים יותר כמו טנקים, טילים ומטוסים.
מפקד חיל הים אז, אלוף מיכה רם, הזהיר את חברי הקבינט והמשיל את ישראל ללא צוללות לאי חסר הגנה. "בלעדי הצוללות יישאר חיל הים לא יותר מאשר חיל חופים", אמר בתסכול. אלא שכעבור חודש וחצי, תהפוכות הגורל והשלכות המלחמה במפרץ הביאו את הגרמנים להכריז כי יעבירו לישראל שתי צוללות חדשות "במתנה". בחיל הים בוודאי ראו בכך התגשמות חלום, אבל רבים בישראל התקשו לסבול את הניחוח שהתלווה לעסקה.
"מי אמר שלכסף אין ריח?", שאל אפרים סידון בטור שכתב במעריב. "לכסף הגרמני למשל יש ריח חזק מאד של גז. אבל זה לא מפריע לנו למכור להם מחילה, ולאפשר להם לקרצף את מצפונם במארקים", עקץ. "במכון הישראלי לטיהור מוסר כליות גרמניות, עומד התעריף הנוכחי על שתי צוללות, סוללות טילים, נגמ"שים חסיני גז, שיקום שכונות - ועוד היד נטויה. רגשות אשמה גם הן מטבע עובר לסוחר בימים הללו, חבל רק שהצרפתים חסינים בפניהם לחלוטין".
בהמשך התחייבו הגרמנים לממן גם מחצית מעלותה של צוללת שלישית. הצוללות נבנו בעיר קיל, במספנות HDW המשתייכות לתאגיד "טיסנקרופ". מאז המשיכה ישראל להצטייד בצוללות נוספות מדגם "דולפין" שנבנו במספנות אלו.
הקשרים הכלכליים והביטחוניים בין ישראל וגרמניה (עד 1990 גרמניה המערבית) מתקיימים כמעט מאז ימי ראשית מדינת ישראל. ב-1952 נחתם הסכם השילומים בין המדינות, הסכם שעורר בקרב רבים כעס עצום והביא לוויכוח קשה בחברה הישראלית.
ישראל בראשית ימיה הייתה שרויה במצוקה כלכלית עמוקה נוכח האתגרים הביטחוניים שעמדו בפניה וגלי העלייה גדולים שקלטה. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ראה בקבלת הפיצויים מגרמניה צורך כלכלי קיומי.
בביוגרפיה שכתב על בן גוריון ("מדינה בכל מחיר - סיפור חייו של דוד בן-גוריון"), כותב ההיסטוריון תום שגב כי בישיבת ממשלה בתחילת 1955, אמר ראש הממשלה דאז כי "גרמניה יכולה להיות לנו לעזר רב, קודם כל במובן הצבאי. היא יכולה לספק לנו חומרי גלם ואולי גם נשק". לידו ישבה גולדה מאיר, ובן גוריון אמר כי הוא מניח שנוכח דבריו "בשרה יעשה חידודים-חידודים, אבל עלינו לראות את המחר ולא את האתמול".
בישראל של אותן שנים גרמניה הייתה מדינה מוקצה. היה חרם מוחלט על מוצרים גרמניים. אסור היה אפילו למכור בישראל עיתונים בשפה הגרמנית ועל הדרכון הישראלי היה כתוב "לכל המדינות, חוץ מגרמניה".
אולם, בן גוריון ראה בקשר עם גרמניה כורח ואחרי מבצע קדש בסוף שנת 1956 ביקש לקדם עיסקת צוללות איתה. "הציוד נחוץ לקיומנו", אמר. עצם הכוונה לרכוש צוללות לא נאמרה בפירוש וראש הממשלה הסביר כי מדובר בציוד "הפועל בממד של כלי מלחמה שאין רואים אותו לא מהיבשה, לא מהים ולא מהאוויר".
הוא נאלץ להודות כי התכוון לשלוח את הרמטכ"ל משה דיין לשיחות בגרמניה, אחרי ששרי מפ"ם ואחדות העבודה הדליפו לתקשורת על כוונתו. ההדלפה גרמה למשבר קואליציוני קשה שגרם לבן גוריון להתפטר מתפקידו - ולהקים ממשלה חדשה בהרכב קואליציוני זהה כעבור שבוע.
אבל המשבר האמיתי סביב הקשר הביטחוני עם גרמניה הגיע שנתיים וחצי אחר כך. הפעם כבר היה מדובר במכירת נשק ישראלי לגרמניה. העסקה כללה רובי עוזי ורימוני יד. ישראל הייתה זקוקה למיליוני הדולרים מהעסקה הצפויה וגרמניה, נוכח הגבלות שהוטלו עליה בייצור נשק, נזקקה לאמצעי לחימה.
אם רכישת נשק מגרמניה עוד הייתה דבר נסבל עבור חלק מהציבור, הרי שמכירת נשק לגרמנים כבר הייתה בבחינת פתיחת פצעים שטרם נסגרו.
גם הפעם, היה מי שדאג להדליף את המידע הנפיץ, והדבר התפרסם בשבועון הגרמני "דר שפיגל". הכנסת סערה וברחבי המדינה נערכו הפגנות בהשתתפות ארגונים של ניצולי שואה ויוצאי הפרטיזנים. חלק מהמשתתפים בהפגנה בתל אביב ענדו טלאי צהוב ויצאו נגד "עסקת הנשק עם יורשי היטלר".
"הרגשתי יותר חופשי בימי המאבק בגטו - מאשר בימי העסקה בירושלים", הכריז אבא קובנר באסיפה שערכה מפ"ם בקולנוע "חן" בתל אביב. "לא אעיז לדבר בשם ששת המיליונים. אך בשמי, בזה של אמי הנרצחת, הנני קורא: לא". הוא קרא וזכה לתשואות.
"נשק בידי מרצחים של אתמול?", שאלה חייקה גרוסמן, מראשי תנועת "השומר הצעיר" באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה ופעילה במחתרות בגטאות בליטא ובפולין. בסוף שנות ה-60 היא נבחרה לכנסת מטעם מפ"ם. "אל נפרק כוחו של עם נרדף וקם לתחיה. כוח עמידה דרוש לנו בזכות הזיכרונות הלאומיים. אל יותן נשק עברי למרצחים", הוסיפה.
יצחק טבנקין, מנהיג אחדות העבודה אמר כי "ישראל מעניקה פספורט למיליטריזם הגרמני". קולם של המתנגדים נשמע בעוצמה רבה והם הביעו כאב עמוק. התומכים בעסקה לא השמיעו את קולם. משאל שערך עיתון הארץ בקרב 61 נשאלים, שהיוו חתך מייצג של האוכלוסייה היהודית, העלה כי שני שליש מהנשאלים דווקא תמכו בעסקת הנשק.
יוסף פ. שעלה עשר שנים לפני כן מפולין והתגורר ברמלה, הצביע על המספר שקועקע על זרועו במחנה ההשמדה אושוויץ ואמר לכתב: "המדינה צריכה להגיע לעמידה עצמית בתחום הכלכלה. הם קונים אצלנו פרי הדר ומצרכים אחרים, מדוע לא יקנו גם נשק מתוצרת ישראל? אולי מותר לנו גם להתגאות בעובדה שהיהודים שהושמדו בידיהם ולא זכו בעיניהם להערכה כבני אדם מסוגלים לספק את תוצרתם בענף שהיה פעם גאוותם של הגרמנים?".
בן גוריון דרש מכל שרי הממשלה שיצביעו בעד העסקה, אולם שרי מפ"ם ואחדות העבודה התנגדו, ושוב ראש הממשלה התפטר בגלל עסקת נשק עם גרמניה. הממשלה הפכה לממשלת מעבר וכעבור חודשים, ב-3 בנובמבר 1959, נערכו הבחירות לכנסת הרביעית. ב-1965, כבר חתמו ישראל וגרמניה על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, שהתחזקו עם השנים וכללו גם סיוע ביטחוני לישראל.
עם זאת, נוכח עברה של גרמניה, חוקקה המדינה חוק שהגביל סחר בנשק עם מדינות באזורי משבר. במהלך השנים נטען כי למרות זאת, סיפקה גרמניה לישראל ארבע צוללות בראשית שנות השבעים, שנבנו בבריטניה כמסלול עוקף.
החודש לפני שלושים שנה הפך הקשר הביטחוני בין המדינות עלה מדרגה לגלוי ומשמעותי. שאלות מוסריות שהסעירו את ישראל הצעירה נוכח העבר הגרמני כבר שכחו מאז וכעת הן עברו לתחום המוסר האישי, עם חשדות למעשי שחיתות.