(צפו בריאיון עם ד"ר עופר בורד, היסטוריון ומחבר הספר "כסף השוד מידי ההורג")
"אין ולא יהיה דו-קיום בין מפעל זיכרון ומפעל השכחה" - כך כתב המשורר אבא קובנר, מלוחמי מרד גטו וילנה, במכתב טעון ששלח לחבריו הקרובים בחודש נובמבר 1964. במכתב, בישר קובנר על פרישתו מהנהלת "בית מורשת", שהוקם בגבעת חביבה לתיעוד, זיכרון והנחלת זכר השואה ולוחמי הגטאות והפרטיזנים. "כיוון שנפגעה אמונתי בהנהגה שהייתי חבר בה, שוב אין לי מקום בתוכה", כתב, והלין על כך שבתנועה לא דנים במה שהגדיר "פרשת היחסים עם גרמניה".
קובנר היה חבר בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי ונחשב למצפן חברתי ומוסרי בתנועה. מה היה עבורו הקש ששבר את גב הגמל? "לא ייתכן שבאותה תנועה יהיה בית עדות על שם מרדכי אנילביץ' ובאותה שעה הזדקקות למומחים גרמניים למיניהם, כפי שעשה אחד מקיבוצנו שהזמין מהנדס גרמני, אף על פי שידעו שהלה הוא פושע נאצי מובהק, או הזדקקות למומחה שלהם לבניין תנורי שריפה!".
במכתבו הוא עוסק ב"מעשים מדהימים בחומרתם שנעשים על ידי חברים, קיבוצים ומפעלים שלנו, שיש בהם כדי להעיד על שבירת כל המעצורים המוסריים והאמוציונליים הקיימים". הוא מבהיר: "חרף הצהרותינו ונדרינו מתהדקים בהתמדה קשרינו עם גרמניה ועם גרמנים".
דבריו של קובנר נכתבו יותר מעשור לאחר חתימת הסכם השילומים, ומעניקים הצצה להתנגדות הממושכת להסכם גם שנים לאחר חתימתו בלוקסמבורג, ב-10 בספטמבר 1952. בימים אלה מציינת מדינת ישראל 50 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, שהחלו באופן רשמי ב-12 במאי 1965, והסכם השילומים היה לאחת מאבני הדרך המרכזיות בכינון היחסים בין המדינות.
על פי ההסכם שנחתם בין ישראל וועידת הארגונים היהודיים לממשלת גרמניה המערבית, גרמניה התחייבה לשלם במשך 12 שנים סכום של כשלושה מיליארד מארק גרמני (כ-833 מיליון דולרים) בהעברת סחורות. עוד נקבע כי גרמניה המערבית תשלם פיצויים אישיים ליהודים שנפגעו ממעשי הנאצים ותשיב את הרכוש שנבזז מהיהודים.
חרם מוחלט על כל מה שגרמני
במסגרת ההסכם, גרמניה הכירה ברצח העם היהודי. בפתיח להסכם נכתב כי בימי המשטר הנאצי נעשו "מעשי פשע שלא ישוערו" וגרמניה "מביעה את רצונה לתקן, ולו במקצת, את הנזק שנגרם". פחות משבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כשרבים מתושבי המדינה הצעירה חוו על בשרם את זוועות השואה וכשגרמניה הייתה מוחרמת מבחינת יהודי העולם והמדינה, ההסכם עורר סערה בישראל, ואיים לקרוע אותה.
ההיסטוריון פרופ' יחיעם וייץ, שחקר רבות את פרשת השילומים, הסביר כי ההסכם הגיע על רקע אווירה טעונה ששררה בארץ. בין היתר, אסור היה למכור בישראל עיתונים בשפה הגרמנית ועל הדרכון הישראלי היה כתוב "לכל המדינות, חוץ מגרמניה". בימים בהם היה חרם מוחלט על כל מה שגרמני, הצורך לנהל מגע ישיר בין הממשלה של מדינת היהודים לזו של גרמניה המערבית העלה מתחים קשים.
ד"ר עופר בורד, שחקר את נושא השילומים בתנועה הקיבוצית, הגדיר אותו כ"אחת הפרשות המכוננות בתולדות המדינה". המשורר נתן אלתרמן שעסק רבות בסוגייה, תיאר את תחושותיו ב"טור השביעי" שפרסם יומיים לאחר חתימת ההסכם: "אבל אנו בשמך, הפלנו פור, ובא יום! בלי כבס ומרק ומבלי לנקות ולצרוף באור, קחי את כסף השוד ההורג!".
חודשיים מאוחר יותר, קבוצה של יוצאי האצ"ל שנאבקה נגד הסכם השילומים שלחה חבילה שיועדה לקונרד אדנאור, קנצלר גרמניה המערבית, ובה מטען נפץ. חבלן משטרה גרמני שטיפל בחבילה נהרג. בהמשך, שלחו חברי החוליה מעטפות נפץ שיועדו לראש המשלחת הגרמנית לשיחות השילומים, אך הן אותרו ופורקו.
"הייתה תחושה שאנחנו מגיעים לסופה הכלכלי של המדינה"
המצוקה הכלכלית העמוקה שבה הייתה שרויה ישראל הצעירה, שניסתה להשתקם אחרי מלחמת העצמאות תוך בניית צבא וקליטת עלייה מסיבית, השפיעה רבות על ההקשר שבו נחתם ההסכם. "בישיבה הראשונה של הממשלה השלישית ניתנה סקירה על ידי השרים", סיפר פרופ' וייץ, "השרים הנוגעים לדבר פירטו: יש לנו חיטה לשבועיים, אוזלים הגרעינים, הסוכר וכו'. שר הפנים, חיים משה שפירא מ'הפועל המזרחי' אמר: 'אסור לספר את זה לעם'".
לדברי וייץ, "מדינת ישראל הייתה פושטת רגל, לא היה מטבע חוץ. הייתה תחושה עמוקה שאנחנו מגיעים לסופה הכלכלי של המדינה. ביומני בן גוריון הוא עוסק באותם ימים בשאלות כמו 'האם תגיע אנייה עם חיטה או לא?'".
"בן גוריון טען שאסור שהרוצחים יהיו היורשים", הוסיף וייץ. "הוא אמר שאנחנו לא מדברים על פיצוי על רצח המיליונים, אלא על זכותנו לתבוע פיצוי על הרכוש היהודי באירופה".
עבור ראש הממשלה דוד בן גוריון, המאבק על הסכם השילומים היה גם מאבק פוליטי. הוא ומפלגתו, מפא"י, יחד עם רוב חברי המפלגות הדתיות, תמכו בהסכם. מנגד, התגבשה חזית של האופוזיציה מימין ומשמאל; חרות, הציונים הכלליים, מק"י ומפ"ם התנגדו בתוקף.
שבועיים לפני ההצבעה הקריטית בכנסת התחולל עימות אלים בין המשטרה לימאים בנמל חיפה. הימאים נתמכו בידי מפלגות האופוזיציה, ובממשלה ראו קשר בין העימות על הסכם השילומים לבין העימות בנמל. "בן גוריון חשש שהממשלה לא תצליח לגייס רוב", הסביר וייץ. "באותם ימים הוא עסק רק בגיוס רוב בכנסת". לבסוף, 61 חברי כנסת תמכו בייפוי כוחה של הממשלה לנהל משא ומתן על ההסכם.
"מלחמה לחיים או למוות"
מנחם בגין, שנבחר לכנסת השנייה, לא הגיע למשכן במשך כחצי שנה. רק ב-7 בינואר 1952, ביום בו נפתח הדיון על הסכם השילומים, הוא הגיע והושבע כחבר כנסת. אלפי בני אדם החלו להיאסף באותו היום בכיכר ציון בירושלים להפגנה, שאליה הגיע בגין ממשכן הכנסת.
"בגין נאם מאות ואולי אלפי נאומים, אבל מעולם לא דיבר כמו בנאום הזה", אמר וייץ. בגין קרא בנאומו: "אדון בן גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו. יש לו בתי סוהר ומחנות ריכוז. נלך גם למחנות ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה שעלו לגרדום. כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! (למלחמת אחים - א"א) היום אתן את הפקודה: כן! זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות".
מאות המפגינים צעדו לכנסת, השליכו אבנים וניפצו את חלונות בית הנבחרים. עימות קשה התפתח בין השוטרים למפגינים. אדי גז הרימונים חדרו לאולם המליאה, חבר כנסת נפגע בראשו, מאות שוטרים ומפגינים נפצעו ו-250 בני אדם נעצרו. יומיים לאחר מכן, הקואליציה ניצחה כאמור בהצבעה הגורלית, וחבר הכנסת בגין הורחק מהמליאה לשלושה חודשים.
"מדהים לגלות שאחרי שנחתם ההסכם, נגמרו ההפגנות ובגין עזב את זה", אמר ד"ר בורד. "כמו שהתלקח, ככה עזב את זה. נשארו אמנם נוטרי החומות, כמו חיים לזר. הימין נטש, עזב והרפה מהמאבק, כשבשמאל עדיין המשיכו לעסוק בזה בשנות ה-50 וה-60".
בקיבוץ הארצי המשיכו לזעוק נוכח "השואה המוסרית"
בתנועת הקיבוץ הארצי הוקמה ועדה לבחינת היחסים עם גרמניה המערבית וזו החליטה בשנת 1965, לאחר כינון היחסים בין המדינות, שאסור יהיה לקיים קשרים עם גרמניה. ברוד ציין החלטה של הקיבוץ הארצי שאוסרת על מכירת פרחים לגרמניה, אולם הסערה העזה ביותר התחוללה בתקופות שבהן ניהלו ישראל וגרמניה שיחות על עסקות נשק.
"בל יקום הדבר", קרא אבא קובנר בנאום שנשא נגד מכירת נשק לגרמניה בשנת 1955. "על המשמר" ציטט את קובנר באומרו: "האמינו לי, שם בין חומות הגטו, מול שער מוגף שמאחוריו עמד האויב המכודן, בסמטותיה של וילנה, בלילות הפחד השטני, הרגשתי את עצמי יותר בן חורין מאשר בשלושת הימים הנוראים הללו באדמת ירושלים העברית, נוכח כנסת ישראל הריבונית שבין כתליה נפל דבר אשר לא היה כמוהו לחומרה בספר המעשים של האומה. אני רואה במשלוח הנשק שואה מוסרית שאין לשער את סופה ואשר תהרוס את כל רקמת חיינו".
ארבע שנים לאחר מכן עסקת נשק נוספת עם גרמניה המערבית הונחה על השולחן, ומפ"ם קמה ונלחמה. "נשק בידי מרצחים של אתמול?", שאלה חייקה גרוסמן מקיבוץ עברון, שהייתה מראשי תנועת "השומר הצעיר" באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה ופעילה במחתרות בגטאות בליטא ובפולין. בסוף שנות ה-60 היא נבחרה לכנסת מטעם מפ"ם.
"מפה לא יצמח שום ביטחון למדינה - אף קורטוב של כוח", כתבה. "אל נפרק כוחו של עם נרדף וקם לתחיה. כוח עמידה דרוש לנו בזכות הזיכרונות הלאומיים. אל יותן נשק עברי למרצחים". גרוסמן הוסיפה כי "חותמי השילומים הבטיחו שאין זה צעד לסולחה והתפייסות - גם הם לא העלו על הדעת למה יהיו מסוגלים כעבור ארבע שנים, ארבע בלבד".
"הלכנו צעד אחד רחוק מדי"
ייתכן שגרוסמן וחבריה צדקו בנבואה זו; הסכם השילומים הניח את היסודות ליחסי נורמליזציה עם גרמניה. בורד סבור כי "ההסכם הפך את החברה הישראלית בשני תחומים: בתחום הכלכלי, נתן תשובה למשבר הקשה שבו הייתה המדינה. היבט נוסף היה הפיכת גרמניה ממדינה שנואה לבעלת ברית". לטענתו, "ההסכם הועיל מאד לישראל, אבל קשה לי לראות את השכחה ואת ההערצה לתרבות הגרמנית. הלכנו צעד אחד רחוק מדי".
הוא טען כי "בהסכם הענקנו לגרמניה לגיטימציה לחזור לאנושות ולמשפחת העמים. זו הייתה מתנה שאין לה מחיר. ישראל אפשרה להם לחזור להיות בני אדם. הם היו חייבים 'לנקות את השולחן' עם היהודים כדי להצליח בכך".
וייץ ציין כי נתניהו, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, ערך את מסעו הראשון לאירופה שכלל ביקורים בפריז, בלונדון ובברלין. גם אולמרט, שהתחנך אף הוא בבית רוויזיוניסטי, היה בקשרים טובים עם גרמניה. "הם ראו את גרמניה כעוד עם. זה סוג מסוים של מחילה", הבהיר וייץ.
לדבריו, "פעם היה אסור להשתמש בציוד גרמני ואילו היום ראש ממשלה נוסע במכונית אאודי. זה דבר סמלי. ברלין לפני דור הייתה בירת הרשע והיום היא עיר ואם בישראל. במידה רבה, הסכם השילומים הניח את היסודות ויצר מעין תהליך פיוס".