"לשנה טובה תכתבו. שנת ברכה בהגשמת הרעיון הכלל ציוני" - כך נכתב באגרת ששלחה לרגל ראש השנה משפחת זורגר מפולין, לאחיה של אם המשפחה שחי בארץ ישראל ב-1934. את האגרת מעטרת תמונה של המשפחה כולה - זוג הורים ושלוש בנותיהם. רק סוניה, הבת הקטנה, שרדה את השואה.
אגרת זו ופריטים נוספים מוצגים בימים אלו בתערוכה מקוונת חדשה: "לרגל השנה החדשה", המוצגת באתר האינטרנט של יד ושם לקראת חגי תשרי. התערוכה, מציעה מבט על האופן בו ציינו היהודים את תקופת החגים בזמן השואה, לפניה ואחריה. באמצעות עדויות, תמונות, מסמכים, כרטיסי ברכה וספרי תפילה מאוספי יד ושם, ניתן ללמוד רבות על חיי היהודים בימים ההם. מדובר בפריטים בני עשרות שנים, שליוו את האנשים כברת דרך ארוכה.
אלי-אליאש וגולדה-אולגה זורגר חיו בעיירה אוברטין שבפולין (כיום אוקראינה). לזוג נולדו ארבע בנות: דוניה-רוזה (1922), אסתר (1925), רותי שמתה בינקותה וסוניה (1932). אלי היה פעיל ציוני, יו"ר ארגון "התקווה" בעיירה. ב-1938 נסעו דוניה ואסתר ללמוד בעיירה סטניסלבוב, הן הספיקו ללמוד במשך שנה אחת עד שפרצה המלחמה.
בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים לאוברטין ופירקו את מוסדות הקהילה וארגוניה. בני משפחת זורגר יועדו לגירוש לסיביר, אך לבסוף הושארו בשל עבודתו של אלי כצלם שהוזמן לצלם מדי פעם קצינים רוסים. באוגוסט 1941 עבר השלטון לידי הגרמנים, שנקטו במהרה בצעדים אנטי-יהודיים: הגבלות תנועה, סימון, החרמת רכוש ועבודות כפייה. באפריל 1942 גורשה משפחת זורגר, יחד עם שאר יהודי העיירה, לגטו קולומיאה.
התנאים בגטו היו קשים והרעב היה כבד. כשהתירו הגרמנים לכמה בעלי מקצוע לחזור לאוברטין, אסף אלי את רעייתו ובתו סוניה, וחזר עמן לעיירה. הם עברו ממקום מסתור אחד לשני, כשגם הבנות דוניה ואסתר הצליחו לברוח, ושבו אף הן לאוברטין.
עד לפברואר 1943 שהו בני המשפחה במקומות מסתור נפרדים. בשלב זה, אחת הנשים שבביתה הסתתרו דוניה ואסתר, הלשינה עליהן. הן נלקחו על ידי שוטרים אוקראינים ממקום המסתור ונרצחו.
אלי, גולדה וסוניה נתפסו אף הם. בני הזוג נלקחו לכלא באוברטין וסוניה הוברחה למקום מסתור על ידי רומניצה, שוטר אוקראיני שהכיר את משפחתה. אלי וגולדה ניסו להתאבד בכלא, שרדו, אך מאוחר יותר נרצחו בבית העלמין בעיירה.
סוניה בת ה-11 נותרה לבדה. היא נדדה בדרכים, ומדי פעם מצאה מסתור ברפת או אסם. כמה חודשים שהתה אצל משפחת איכרים בכפר ז'וקוב, אך לאחר שזהותה היהודית נחשפה היא חזרה לאוברטין והסגירה עצמה לידי המיליציה האוקראינית המקומית. היא שולחה לעיר הורודנקה, כשגם הפעם בא לעזרתה רומניצה והחזיר אותה לאוברטין. היא עברה בין מקומות מסתור, וב-1944 הגיעה לקולומיאה, שם שהתה בזהות בדויה עד שחרורה במאי 1944 על ידי הצבא האדום.
לאחר השחרור אומצה סוניה על יד גברת גצ'ינסקי, פולניה מהעיר קולומיאה, ושמה הפך לקריסטינה. ב-1945 עזבו בני משפחת גצ'ינסקי יחד עם סוניה למערב פולין.
ב-1959 עלתה סוניה-קריסטינה (לימים שולמית כרמי) לישראל, והתיישבה בקיבוץ גבעת השלושה. כשהגיעה לישראל פגשה את דודה יעקב שליימר, שמסר לה תצלומים משפחתיים שנשלחו אליו, וביניהם את אגרת הברכה לראש השנה. במהלך השנים החליטה למסור את אותה מזכרת יקרה ליד ושם במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים".
לוח השנה העברי מברגן בלזן
גם לוח השנה שכתב מנחם שמעוני במחנה ברגן בלזן, כמו גם תפילות לימים הנוראים, הגיעו בדרך זו ליד ושם. מדובר בפריטים יוצאי דופן ומעוררי השתאות. אמיל נוימן, לימים מנחם שמעוני, נולד בשנת 1927 בקרקוב שבפולין למשפחה דתית-אורתודוכסית בת חמש נפשות. בילדותו עברה המשפחה לבודפשט הונגריה.
ב-1944, בתקופת הכיבוש הגרמני, הצליחה המשפחה לעלות על "רכבת קסטנר" שנסעה מבודפשט, ובדרכה אל החופש הגיעה למחנה ברגן בלזן שבגרמניה. שם כתב שמעוני, על סמך זיכרונו בלבד, את לוח השנה העברי לשנת תש"ה 1945-1944, וכן כמה תפילות לימים הנוראים. בלוח השנה ציין שמעוני את החגים והמועדים ואת פרשות השבוע.
הלוח והתפילות שימשו יהודים שומרי מצוות רבים במחנה שביקשו, על אף התנאים הבלתי אנושיים, להמשיך ולשמור את המצוות, ההלכות ואמונתם.
משפחתו של שמעוני שרדה את השואה, ואחרי המלחמה עלו ארצה ב-1945. עם עלייתו התגורר שמעוני בתל אביב, ולאחר נישואיו עבר עם משפחתו לבני ברק, בה התגורר עד מותו בשנת 2002.
פרויקט "לאסוף את השברים" לאיסוף פריטים מתקופת השואה נמשך. למסירת פריטים ותיאום איסוף 02-6443888, collect@yadvashem.org.il
לתערוכה "לרגל ראש השנה" באתר יד ושם