"יעבור זמן רב עד שנצליח למחוק את רישומו של המחזה", העריך יושב ראש הכנסת דב שילנסקי אחרי הסערה שאירעה במליאת הכנסת ב-20 במרץ 1991 בשעות הצהריים. זמן קצר קודם לכן נראתה המליאה כמו אסיפה של תגרנים בשוק. דבוקה של חברי כנסת הסתערה לעבר דוכן יושב הראש, שעליו ישב באותה ישיבה ח"כ שבח וייס, הם הצטופפו מתחת לבימת היו"ר, צעקו ואיימו עליו.
חבר הכנסת דדי צוקר אמר אחר כך כי "התקיימה פה היום אולי אחת התמונות הקשות בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי, כשיושב הראש הותקף באופן פיזי כמעט. לא הייתה תמונה כזאת. איש ותיק ככל שיהיה לא יכול לזכור תמונה כפי שאנחנו ראינו פה ליד הדוכן". עובדיה עלי מהליכוד ביקר את חבריו לסיעה שהתנפלו על וייס, ואמר כי הוא "נבעת מהחיזיון המביש הזה... זו הייתה התנהגות כמעט ביריונית".
רישומו של "התרגיל המסריח" עוד היה נוכח בפוליטיקה הישראלית ואמון הציבור בחברי הכנסת היה נמוך, ובאותו יום עשו נבחרי הציבור צעד נוסף כדי להחליש את אהדת הציבור אליהם. מדובר היה בהצבעה על תקציב המדינה. ערב ההצבעה שרר מתח גדול בתוך ממשלתו של יצחק שמיר סביב סוגיית "הכספים היחודיים" למפלגות החרדיות, שהורכבו מחמישה נציגי ש"ס וארבעה נציגי אגודת ישראל.
אל תפספס
באופוזיציה ידעו כי סוגיה זו מפלגת את הקואליציה והכינו מארב פרלמנטרי; חיים אורון (ג'ומס) ממפ"ם, שמעון שטרית מהמערך וצ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים הגישו הסתייגות להעברת כספים אלו. ברגע האמת האיצו ביו"ר וייס לערוך את ההצבעה, שבסופה השיגה האופוזיציה ניצחון מפתיע; 39 ח"כים תמכו בהסתייגות, ו-37 התנגדו לה.
ההישג של האופוזיציה הגיע גם בזכות תמיכת נציגים ממפלגות הקואליציה, שהתנגדו להעברת עשרות מיליוני שקלים לש"ס ואגודת ישראל. בין העריקים אף היו שני שרים מהממשלה - שר החקלאות רפאל איתן מצומת, ושר הדתות אבנר שאקי מהמפד"ל.
בשיא ההצבעה המותחת נשבר כסאו של ח"כ אורון. "זהו, זה נגמר", צעק בשמחה אברהם כץ-עוז מהמערך וח"כ אורון, הוסיף בעמידה - "אין תקציב".
"בצד של הליכוד נשמעו קריאות שבר", נכתב בעיתון מעריב. ח"כים רבים התגודדו ליד בימת היו"ר ודרשו מוייס הצבעה חוזרת. הח"כים הזועמים הקיפו את וייס, וחבריו לסיעה חילצו אותו מהאולם. וייס, בגיבוי יו"ר הכנסת, דב שילנסקי, לא נכנע ולא נערכה הצבעה חוזרת. הסעיף חזר לוועדת הכספים.
במסדרונות הכנסת החלה התרוצצות. שתדלנים ועסקנים נכנסו לפעולה. מדי פעם התכנסה המליאה להמשך ההצבעות על התקציב, ובלחץ הקואליציה שוב ושוב נדחתה הישיבה.
חיים רמון התלונן על דחיית הישיבה, ומנחם פרוש המליץ לו להביא טלית ותפילין. עבד אל-ווהאב דראושה קבל על חוסר ההתחשבות בח"כים הערבים שמציינים את חודש הרמדאן, ואילו דן תיכון עדכן שתיכף מתחיל משחק כדורגל בין מילאן ומארסיי.
כ-12 שעות נדרשו לממשלת שמיר כדי לרצות את כל חלקי הקואליציה, ולבסוף סעיף הכספים היחודיים עבר בהליך הפרלמנטרי המקובל, אם כי ריח לא נעים נדף מהעברת הכספים. עברו 29 שנים, מהומות בכנסת והתבטאויות בריוניות של נבחרי ציבור הפכו לשגרה, כך גם העברות הכספים היחודיים.
ח"כ אורון זוכר את אותו יום ארוך בכנסת, וכמי שהיה מנוסה בהצבת מכשולים פרלמנטריים בפני הקואליציה, מסביר כי באותו יום סוער ב-1991 פעלה הכנסת על פי התקנון. כלומר, נוכח התמיכה בהסתייגות האופוזיציה, חזר הסעיף לוועדת הכספים וזו החזירה את הסעיף המתוקן להצבעה. אז הייתה כבר הקואליציה ערוכה, אחרי שפינקה את כל חלקיה בתקציבים נוספים.
אורון, שלו ניסיון של 19 שנים בכנסת, אמר כי "אתמול זה התנהל באופן בריוני, כשיו"ר המליאה העיף את כולם ועשה הצבעה חוזרת. יש דרך לפעול", אמר.
ההצבעה החוזרת בנושא "שערוריית עמישב"
לא מדובר במקרה יחיד. 32 שנים קודם לכן הייתה מפא"י בשלטון, והואשמה במתן הטבות לאנשי שלומה, במה שהוכתר אז עלי ידי יריביה כ"שערוריית עמישב". השערורייה התגלגלה כמובן לדיון בכנסת, אותו דיון הסתיים באופן נדיר בהצבעה חוזרת.
המקרה המדובר אירע ערב הבחירות להסתדרות ב-1959. יריבי מפא"י טענו כי בהגרלה ל-48 דירות קבע במעברה הסמוכה לפתח תקווה זכו מקורבי המפלגה, סיעות האופוזיציה דרשו דיון במליאת הכנסת. מפא"י ביקשה להעביר את הדיון לוועדה, בתקווה להחליש את עוצמת הרעש. שתי ההצעות התקבלו - לקיים דיון גם במליאה וגם בוועדה.
הקואליציה טענה כי מדובר בשתי הצעות סותרות וכי נוכח "הסבך הפרוצדוראלי", יש לקיים הצבעה חוזרת. במשך כמה ימים הכנסת סערה, ולבסוף הוחלט על קיום הצבעה חוזרת. סיעת מפא"י הבינה כי בהצבעה החוזרת לא תשיג רוב, ולבסוף כל סיעות הבית תמכו פה אחד כי הדיון בפרשה ייערך במליאה.
מקרה נוסף בו הוחלט על הצבעה חוזרת אירע בדצמבר 1978. אלו היו ימים הרי גורל שבהם דנו ישראל ומצרים בהסדר השלום ביניהן. לנוכח משבר בשיחות והקשחת העמדה המצרית, התכנסה הכנסת לדיון מדיני. גם הנשיא יצחק נבון כיבד בנוכחותו את הישיבה החשובה.
במשך היום חצו מחלוקות את הכנסת ואת הסיעות עצמן, כשבסופו עלו כמה הצעות החלטה. לקואליציה של מנחם בגין היה רוב, אבל לאופוזיציה בראשות המערך היה חשוב להראות שהצעת הממשלה לא נתמכת על ידי רוב מוחלט, של יותר מ-60 חברי כנסת.
ואכן, הצעת הקואליציה זכתה ברוב גדול של 56 תומכים ו-6 מתנגדים. 27 נמנעו. למספר התומכים הייתה חשיבות ציבורית ו"מצליף" הקואליציה, פסח גרופר, טען שעשרה קולות "הלכו לאיבוד" ודרש הצבעה חוזרת.
באולם קמה מהומה, שבסופה הכריע יושב ראש הישיבה, משה מרון מהליכוד, על הצבעה חוזרת שבסיומה עשרת הקולות האבודים הקנו לקואליציה תמיכה של 66 חברי כנסת.
מארבים מוצלחים של האופוזיציה, דוגמת ההצבעה השבוע בכנסת, הם נדירים. משמעותם היא לרוב זריעת מבוכה בשורות הקואליציה ויצירת בקיעים בתוכה, ויש בהם גם משום הפגנת כוח של המיעוט והעלאת נושאים לסדר היום התקשורתי והציבורי.
כך היה גם בהצבעה בנושא שלא נחשב הרה גורל ביומה האחרון של הכנסת החמישית, ביולי 1965. ממשלתו של לוי אשכול הביאה להצבעה בקריאה שלישית את "חוק מלווה הטלפונים". על פי הצעת החוק, אזרח שעמד לקבל קו טלפון היה מחויב לתת הלוואה למדינה.
ההצעה עברה בשתי קריאות וחברי הבית כבר הריחו את החופשה ואת מערכת הבחירות הצפויה. אלא שהאופוזיציה הצליחה להפתיע, במה שהוגדר במעריב כ"הפתעה גדולה" וכ"הישג חסר תקדים".
מנחם בגין פעל נמרצות להכשלת החוק וביום ההצבעה שלח במיוחד מכונית שתביא לכנסת את נציג אגודת ישראל ונציגת המפלגה הקומוניסטית. התרגיל הצליח, וההצבעה הסתיימה בשוויון. 37 ח"כים תמכו בהצעת החוק ו-37 התנגדו. ראש הממשלה נכנס לאולם מיד בתום ההצבעה ולרבים היה נדמה כי היו"ר, קדיש לוז, יכריז על הצבעה חוזרת, אולם הוא הבהיר כי לא יעשה זאת.