החלק החשוב בבקשת ראש הממשלה בנימין נתניהו לדחות את המענה לכתב האישום בתיקי האלפים, שנדחתה בתוך יום, נמצא במעמקי העמוד הרביעי למסמך. "למען הסדר הטוב יוער", נכתב שם, "כי בימים אלה נבחנת המשמעות המשפטית הנודעת לתיקון כתב האישום ביחס לחוק חסינות חברי הכנסת, והמבקש שומר על כל טענותיו בנושא". כלומר, לאור תיקון כתב האישום והוספת נספח דרישות הסיקור שהועברו לוואלה! NEWS - נתניהו בוחן את האפשרות להגיש בקשת חסינות חדשה.
כמו רוב העניינים הנוגעים למשפט נתניהו, יש להקדים לדברים אזהרה: מכיוון שמעולם לא נאחז ראש ממשלה בישראל בכיסאו תוך כדי ניהול משפט פלילי נגדו, אין בנמצא תקדימים להישען עליהם. לכן, הדברים נכתבים בזהירות. תחת ההסתייגות הזו, על פניו נראה כי הגשת החסינות המחודשת היא מהלך שסיכוייו להצליח קלושים.
חוק החסינות קובע כי מרגע שבקשת החסינות נדחתה או נמשכה, כפי שאירע במקרה של נתניהו, יכול היועץ המשפטי לממשלה להגיש את כתב האישום - "ודינו של חבר הכנסת, לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם". כלומר, הליכי החסינות מסתיימים עם הגשת כתב האישום, ומאותו רגע חבר הכנסת הוא נאשם ככל נאשם אחר. וכל נאשם אחר, אם זה לא ברור, לא יכול להגיש בקשת חסינות שתעצור את ההליך באמצע.
עוד בוואלה!
תיקון כתב האישום לא דומה להגשת כתב אישום חדש, ולא מתחיל את ההליך מחדש. תיקון כתב אישום נעשה לפעמים מטעמים פורמליים, כמו הוספת או גריעת עד מרשימת העדים. התיקון שהגישה הפרקליטות בתחילת השבוע הוא משמעותי - שכן הוא מוסיף לכתב האישום נספח רחב יריעה ובו כ-150 בקשות לסיקור שבהם היה מעורב לכאורה נתניהו - ועדיין הוא לא מהווה כתב אישום חדש. האישומים אותם אישומים וההליך אותו הליך.
ומה יקרה אם נתניהו יגיש בכל זאת בקשת חסינות חדשה? למרות היעדר התקדימים, סוגיה דומה הגיעה לפתחו של בג"ץ ב-1981. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר החליט להעמיד לדין באישומים של גנבה וקבלת דבר במרמה את חבר הכנסת אהרן אבוחצירא מהמפד"ל. הכנסת התשיעית הסכימה להסיר את חסינותו, כפי שדרש החוק אז, וכתב האישום הוגש.
חודש וחצי לאחר פתיחת המשפט נערכו בחירות לכנסת העשירית, ואבוחצירא טען שגם הכנסת החדשה צריכה להסיר את חסינותו. השופט משה לנדוי דחה את הבקשה, וקבע באופן חד משמעי שחסינות נידונה פעם אחת בלבד. "משהוסר המחסום הזה", כתב לנדוי, "הוא הוסר אחת ולתמיד, ומכאן ואילך ניהול התביעה הפלילית הוא בידי היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, ובית המשפט מצדו הוא המופקד על הליכי המשפט".
ניתן להניח שסנגוריו של ראש הממשלה מכירים היטב את התקדים בעניין אבוחצירא. מדוע בכל זאת הם בוחנים את האפשרות הזו? מכיוון שאם תוגש בקשה כזו, היא עשויה בכל זאת לעכב את המשפט בכמה שבועות עד שבג"ץ ידחה אותה. ובימים אלה של קמפיין, לכל יום יש משמעות גדולה.
לאחרונה נכתב כאן שלא נראה שסנגוריו של נתניהו מנסים לשחק על זמן. כאסטרטגיה, זה עדיין נראה נכון. אבל לפעמים האסטרטגיה הגדולה נדחקת לטובת מהלכים טקטיים. גם אם האסטרטגיה המשפטית של סנגורי ראש הממשלה היא עדיין לנהל את המשפט ולא לדחות אותו עד אין קץ, המתבונן מהצד על המהלכים מהשבוע האחרון עשוי להתרשם שנתניהו כן מנסה להשיג דחייה של שבועות או חודשים בודדים בתחילת שלב ההוכחות.
אם המהלך יצליח, זה יעזור לראש הממשלה להימנע מניהול קמפיין הבחירות תחת צל העדויות במשפטו, ששלב ההוכחות בו צפוי להתנהל שלוש פעמים בשבוע. כרגע העד הראשון צפוי להיות מנכ"ל וואלה! NEWS לשעבר, אילן ישועה. אפשרות אחרת, עליה דיווח פרשן חדשות 13 ברוך קרא, היא שבפרקליטות יבקשו להקדים את עדותו של שלדון אדלסון. כל אחת מהאפשרויות האלה רעה לנתניהו.
ניתן לשער שראש הממשלה מעדיף שעד יום הבחירות הכותרות שנוגעות למשפטו יעסקו במתקפות שלו על הפרקליטות והיועמ"ש, או בטענה חסרת בסיס כאילו פגעו בחסינותו, ובכך יחזקו את טענת הרדיפה נגדו - ולא בעדויות על ניסיונותיו להשתלט על התקשורת.
הספין הקטן של נתניהו על הגב של מנדלבליט
לא רק בלון הניסוי של החסינות המחודשת מראה שנתניהו מנסה להסית את העיסוק מליבת התיקים, אלא גם העיסוק הבלתי פוסק בסוגיית אישורי היועמ"ש לפתיחה בחקירות נגדו. על פי החוק, חקירה נגד ראש הממשלה תיפתח רק באישור היועמ"ש. סנגורי נתניהו ביקשו לקבל לידיהם את האישורים כדי לוודא שהם אכן ניתנו.
בדיון האחרון בבית המשפט הפרקליטות טענה כי האישורים לא ניתנו בכתב - ואכן, החוק לא מחייב שהאישור יינתן בכתב - אלא בעל פה, במהלך ישיבה שעסקה בנושא. עם זאת, נציג הפרקליטות ציין כי מתן האישור תועד בפרוטוקול הישיבות הרלוונטיות. בית המשפט קיבל את טענת הסנגורים כי הם זכאים לראות את האישורים, והורה לפרקליטות להעבירם "בפורמט הקיים".
הפרקליטות השיבה לכך ב"מזכר" שכתב מנדלבליט השבוע, ובו הוא מתאר באילו ישיבות ניתנו האישורים, וכיצד תועדו בתכתובות פנימיות. היא ביקשה להכיר במזכר הזה כעונה על דרישת "הפורמט הקיים".
הסירוב למסור את הפרוטוקולים נבע מכך שמדובר בתרשומת פנימית, שבדרך כלל אינה נחשבת חומר חקירה שיש למסור לנאשם, וברצון להימנע מתקדים של מסירת חומרים כאלה. בנוסף, היועמ"ש ופרקליטות סברו שלא ניתן להפריד "כירורגית" את ההסכמה מבלי לחשוף את השיח הפנימי בישיבה ואת חילופי הדברים בה.
אך כל זה לא משנה, משום שבית המשפט דחה את הטיעונים האלה. החלטות בנוגע למסירת חומרי חקירה הן מההחלטות היחידות שניתן לערער עליהן באמצע ההליך לבית המשפט העליון - אלא שמנדלבליט ואנשי מיסוי וכלכלה בחרו לא לעשות זאת, ובמקום זאת ניסו למסור את ה"מזכר" של היועמ"ש. זה לא עבד, ועכשיו הם ייאלצו למסור את הפרוטוקולים המושחרים, בדיוק כפי שלא רצו לעשות. על הדרך הם סיפקו דלק לטענות נגדם על התנהלות קלוקלת וחוסר שקיפות.
ההתמקדות בשאלת האישורים היא ספין מוצלח של נתניהו. למרות שצוות התקשורת שלו מיהר להכריז על החלטת בית המשפט שחייבה את הפרקליטות למסור את פרוטוקולי הישיבות כ"דרמה ענקית" - בפועל האישורים יוגשו והמשפט יתקדם הלאה. אבל בינתיים הנאשם הרוויח עוד כמה ימים שבהם השיח לא עסק באישומים נגדו. זה רווח נקי, ולהתנהלות של מנדלבליט יש חלק גדול בה.
בית המשפט דחה את בקשת התביעה לא להגיש את הפרוטוקולים, ובמקביל, השופטים דחו את בקשת הדחייה של נתניהו בהגשת המענה לכתב האישום. בכך סימנו שלושת השופטים לשני הצדדים איך בכוונתם לנהל את שלב ההוכחות המתקרב: ביעילות, ובלי חוכמות.
מה שטרף את הקלפים הוא ההנחיה המבולבלת והעמומה של מנהל בתי המשפט אמש, שבשל הזינוק בתחלואה הורה לבתי המשפט לפעול באופן יזום לדחות דיונים - בלי להגדיר אילו דיונים - אבל גם התיר לשופטים את האפשרות לא לעשות זאת לפי שיקול דעתם. נראה שהנהלת בתי המשפט לא רצתה להיות חתומה בעצמה על הנחיה שתדחה את הדיון. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. ולפעמים, מתברר, גם מלאכתם של מי שאינם כאלה.
כשהנהלת בתי המשפט לא רוצה לקיים פסק דין
בעוד עשרה ימים אמור להתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים דיון מרתק. תאמינו או לא, אין לדיון הזה שום קשר לראש הממשלה. הסיפור הוא כזה: הפעיל החברתי גיא זומר, שפועל למען שקיפות במערכת המשפט, ביקש לקבל לידיו את רשימת התיקים החסויים במערכת המשפט, וכן נתונים שונים לגביהם.
מדובר בתיקים שמתנהלים מאחורי דלתיים סגורות, או שהוצאו בהם צווי איסור פרסום, ולכן אינם נגישים במערכת המחשוב של בתי המשפט שפתוחה לציבור. זומר לא ביקש להיחשף לתוכן התיקים, אלא פרטים כמו סוג ההליך החסוי, כיצד הסתיים, משך הזמן בו הוא מתנהל, תחת איזה שופט וכו'.
הנהלת בתי המשפט הסכימה למסור לזומר רק חלק מהפרטים, והוא הגיש נגדה עתירה מינהלית שהגיעה לאולמו של השופט דוד גדעוני בירושלים. במהלך הדיונים הסכימה הנהלת בתי המשפט למסור לזומר את תאריך הפתיחה, תאריך הסגירה ושם השופט שמטפל בכל תיק חסוי. היא סירבה למסור את רשימת מספרי התיקים, בטענה שהדבר מאפשר להצליב אותה עם נתונים נוספים ולהגיע לפרטים שאסורים בפרסום. השופט גדעוני קיבל את עמדת הנהלת בתי המשפט, ובפסק הדין שניתן ב-10 באוגוסט קבע שההנהלה תעביר בתוך 30 ימים לזומר את הפרטים שהסכימה לחשוף.
הימים חלפו, וזומר לא קיבל מענה. יום לפני שהסתיים הזמן שהקצה השופט, פנה זומר להנהלת בתי המשפט, שהשיבה לו להפתעתו כי "התעוררה בעיה בקשר למסירת הנתונים המבוקשים". מה הבעיה? בהנהלת בתי המשפט טענו פתאום שגם הנתונים שכן הסכימו למסור עשויים לחשוף פרטים חסויים. הנהלת בתי המשפט יכלה לערער על פסק הדין, או לפחות לבקש ארכה כדי לפתור את העניין. הם לא עשו אף אחד מאלה, ובמקום זה בחרו בדרך הקלה: פשוט לצפצף על פסק דין ולא לקיים אותו.
בסוף נובמבר, יותר מחודשיים אחרי המועד האחרון למסירת הפרטים שנקבע בפסק הדין, הגישה הנהלת בתי המשפט "בקשה לביטול פסק הדין". מדובר בהליך שאין לו זכר בחוק, אך בתי המשפט אישרו אותו פעמים ספורות בעבר, בעיקר בנסיבות של מרמה. במקביל, הגיש זומר בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד הנהלת בתי המשפט. בקרוב יחזרו הצדדים לאולמו של השופט גדעוני לדיון בשתי הבקשות, אך בעיקר כדי שיכריע - האם גם הנהלת בתי המשפט צריכה לציית לפסקי דין של בית המשפט.
מהרשות השופטת נמסר בתגובה: "מדובר בתיק תלוי ועומד והדברים יתבררו בבית המשפט".