קובי קלייטמן פנה בשמונה השנים האחרונות לכל מי שרק אפשר בניסיון לחקור את ההיסטוריה של מפעל הקרמיקה "לפיד", שפעל בין השנים 1990-1943 וייצר כלי בית וסניטציה. עבורו, היה זה מסע היסטורי, כמו גם אישי-משפחתי: אביו, רובין קלייטמן, היה מנהל האחזקה של "לפיד", וחיי המפעל היו שלובים בחיי קלייטמן המהנדס ומשפחתו. הוא אף זוכר את עצמו כילד מגיע בחופשים למפעל, עוקב אחר תהליך הייצור או יושב ליד האמניות שעיטרו את הכלים.
קלייטמן הבין כי אם לא יחקור, יתעד, יאצור וינגיש את המידע אודות המפעל שדמם לפני 30 שנה, לא יהיה מי שיעשה זאת - וסיפור היסטורי זה, שהיה אבן בפסיפס של תולדות התעשייה הישראלית, יעלם ויישכח.
אך לאחרונה, מפעל השימור והתיעוד רחב ההיקף של קלייטמן הסתיים עם הוצאת ספרו "לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך". הספר מקיף את תולדות המפעל, מייסדיו, עובדיו, תהליכי הייצור, ואף עוסק בגילגוליו של המפעל עד לסוף ימיו. היה זה מפעל אחד מתוך כעשרים מפעלים שהרכיבו בישראל תעשיית קרמיקה מפוארת, שמאז שבקה חיים. בין המפעלים הללו, שוודאי זכורים לרבים, היו "נעמן", "חרסה", "חמת" ועוד.
עוד בוואלה!
מפעל לפיד נוסד בשנת 1943 על ידי פסח פרידמן. ב-1950 רכש אותו ד"ר קורט מוסברג, עולה מגרמניה, שנחשב בהמשך לדמות המזוהה ביותר עם החברה.
קלייטמן אומר כי אין תשובה ברורה מדוע נקרא המפעל בשם "לפיד", והוא מעלה בהקדמה לספרו כמה השערות. "ימי הקמתו של המפעל - ימי מלחמת העולם השנייה והמנדט הבריטי בארץ ישראל - היו ימים שבהם נזקק העם היושב בציון למפעלים ששמם מקרין עוצמה, ואין זה אלא הלפיד ההולך לפני המחנה, החלוץ שמעצים את אלה שאחריו. הלפיד, כמייצג חום רב, יכול לייצג גם את אופי מוצריו של המפעל בתחילת דרכו - לבני שמוט או באנגלית Clay Fire", כתב.
"ייתכן גם שאש הלפיד רמזה משהו על התנור שהיה ביסוד המפעל ושהגדלתו שנים מאוחר יותר הייתה אירוע לאומי כמעט לכל מי שעסק בתעשיית הקרמיקה כאן ולתושבי האזור", הוסיף. "אין ספק כי אותו לפיד ההולך לפני המחנה היה בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה. עד מהרה נעשה מפעל לפיד חוד החנית של תעשיית הקרמיקה הישראלית בתחומים רבים, ובמעמד זה החזיק רוב שנות קיומו".
בסוף שנות החמישים נרכש המפעל על ידי תאגיד "כור" שהיה הזרוע התעשייתית של חברת העובדים של ההסתדרות. אולם, כש"כור" נקלעה למשבר כלכלי בסוף שנות השמונים, "לפיד", כמו מפעלים נוספים בתאגיד, שילמו את מחיר תכנית הבראת "כור" - וב-1990 המפעל נסגר.
ערב רב של אנשים, גלויות, עליות ודתות
במחקרו, בין היתר, דן קלייטמן בתהליכי ההקמה של המפעל ובדמויות מפתח בתולדותיו; בתהליכים שעברו עליו, לרבות המעבר מידיים פרטיות לידי "כור"; ביחסי הגומלין בין "לפיד", "נעמן" ו"חרסה"; ובאיכות שייחדה את "לפיד" - שהצליח לייצר את כלי הקרמיקה ללא עופרת.
הספר עוסק ב"לפיד" כמקרה פרטי, אבל בהקשר הרחב מספר את סיפורה של כל תעשיית הקרמיקה בישראל. אפשר אף לומר שזהו סיפורו של עידן בו המדינה ראתה כערך מרכזי את הקמתה, פיתוחה וביסוסה של תעשייה מקומית, מה שהוכתר פעם בגאווה "תוצרת כחול-לבן" - חלק חשוב מחזון הקמת חברה חדשה בארץ ישראל, חברה שהיא גם עובדת ויצרנית ומספקת פרנסה לעולים החדשים.
"הספר מספר את תולדותיו של מפעל שההיסטוריה שלו קשורה קשר אמיץ גם בהיסטוריה של ארץ ישראל ומאוחר יותר מדינת ישראל - במהלכיה הפוליטיים, החברתיים, הציוניים ומעל הכול הכלכליים", כתב קלייטמן בהקדמה.
"המפעל היה ערב רב של אנשים, גלויות, עליות ודתות שבאו יחד לעבוד תחת קורת גג אחת. הוא הוקם בתקופת המנדט הבריטי וצלח אותה, ואחר כך צלח גם את תקופת המאבק על המדינה, מלחמות ישראל ומבצעים הרואיים כמו שחרור חטופי אנטבה, בזמן שמשפחות החטופים מנהלות את מאבקן נגד הממשלה ממשרדיו. אולם, למחציתן השנייה של שנות השמונים הוא כבר לא יכל. המפעל נפל קורבן (כמו מפעלים אחרים באותה תקופה) לשינויים כלכליים גדולים, לשינויים בהרגלי הצריכה ועוד, עד שבקיץ 1990 סגר את שעריו".
ככל שקלייטמן הלך והעמיק באיסוף החומר, ואחר כך בעריכת הספר, הוא החליט להכניס לתוכו צילומים רבים של כלים שיוצרו לאורך השנים, יותר ממה שתיכנן מראש. בסופו של דבר, בספר מופיעים 550 צילומים. את הכספים עבור ההוצאה לאור של ספרו גייס קלייטמן באמצעות מימון-המונים ב-"הדסטארט", שלדבריו החזיר חלק חשוב מההשקעה שלו.
כלים בכור ההיתוך
אחת המטרות המרכזיות שהציב לעצמו קלייטמן בתהליך המחקר וכתיבת הספר היה רצונו למצוא את האנשים שהרכיבו את הפאזל האנושי במפעל. ברוח ימי ראשית המדינה היה מדובר בקיבוץ אנשים מגלויות שונות. לא לחינם הוא קרא לספר "כלים בכור ההיתוך", שהרי לא רק כלי הקרמיקה הותכו בתנור הלוהט, גם העובדים ומשפחותיהם היו חלק מהתהליך החברתי הדרמטי שהתחולל בימי ראשית המדינה.
כדי להגיע לעובדים נעזר בחברת חקירות ובארכיונים. "עובד אחד הוביל לשני. הצלחתי למצוא חלק מהאמניות שעיטרו את הכלים. פתאום ראיתי את הפנים שמאחורי מי שעל שמה נקרא 'עיטור ורד' שציירו על כלים. היה מרגש גם המפגש עם יצחק פרנצוס, אדם בעל ידע אדיר שהיה המהנדס הראשי של המפעל והבוס של אבי, או עם מנהל המחסן איציק אזשי שעבד ב'לפיד' מאז שהיה בן 15, ונויברגר בן ה-94 ששמר בידיו סרט וקטלוגים. הם הבינו בזמן אמת שהם שותפים למשהו חשוב ולכן שמרו בידיהם תיעוד. בלעדיהם הספר לא היה נכתב".
במסעו לאיתור הנפשות הפועלות, היו מקרים בהם הוא גילה שאיחר, והתברר לו שהאדם שאיתו רצה להיפגש כבר הלך לעולמו. אחרים שיתפו אותו בשלל סיפורים. רגעים כאלו, של עצב ואכזבה לצד סיפוק ושמחה, ליוו אותו בשמונה השנים האחרונות.
ברוב המקרים האנשים שפגש וראיין הופתעו לדעת שסיפורם - וסיפורו של "לפיד" בכלל - מעניין מישהו, ובהמשך כבר שמחו לספר בחפץ לב על המפעל ועל העבודה בו. הם סיפרו על מפעל שהייתה בו אווירה של משפחתיות, והתגאו במפעל שמוצריו נחשבו בעלי איכות גבוהה, נוכח שריפתם בטמפרטורה גבוהה במיוחד, דבר שאיפשר לייצר אותם ללא עופרת.
"זו הייתה מתנה יוקרתית שהביאו לחתונות", מספר קלייטמן, ומזכיר שהחברה אפשרה ללקוחות שהיו חפצים בכך לקנות כלים בודדים מתוך סט כלים. "אם, לדוגמה, נשברה צלחת, היה אפשר להיכנס לחנות ולקנות צלחת אחת בלבד ולא סט שלם. בנוסף, הייתה גם אפשרות לקנות כלים סוג ב'", אמר.
לדברי קלייטמן, "הסיפור של 'לפיד' מלווה את חייה של המדינה: מרצון לפתח תעשייה מקומית ומטרה לספק עבודה לגלי העלייה, ועד לסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, של מעבר מלואו-טק להייטק".
בשנים אלו עברו הכלכלה והחברה הישראלית תהליכים בעלי השלכות מרחיקות לכת - תהליכי הפרטה, חשיפה לייבוא והחלשת העבודה המאורגנת. עבור התעשיות המסורתיות והוותיקות, המשמעות הייתה סגירת מפעלים ופיטורי עובדים. מדובר בתעשיות גדולות כמו עץ, טקסטיל וזכוכית ותעשיות קטנות יותר ובהן תעשיית הקרמיקה. רק ממפעלי "כור" נפלטו אז לשוק העבודה כעשרת אלפים עובדים וכל זאת בשעה שלארץ החלו להגיע באותן שנים גלי עלייה מברית המועצות.
קלייטמן אומר כי סגירת התעשיות הוותיקות נעשתה ללא כל תיעוד שלהן. "זה משהו שמאפיין את ישראל: המדינה כל הזמן רצה קדימה ומשאירה אבק על מה שהיה כאן. אין דאגה לשימור המורשת, ואולי אני נאיבי בציפייה שלי שהמדינה תיתן לכך חשיבות", אמר.
לרכישת הספר: kubush1@gmail.com