שיר לכת

העולה מארגנטינה שנלחמה למען האמנות בפריפריה גם אחרי גיל 80 - וניצחה

אילנה באומן, ילידת בואנוס איירס שפעלה רוב חייה בקיבוץ עמיר, ניהלה שורה של מוסדות תרבות מתוך השקפה חברתית, ויזמה יחד עם בעלה הפסל את "אירועי תל חי לאמנות בת זמננו" ואת כתב העת המשפיע "סטודיו". לפני כשבועיים וחצי הלכה לעולמה בגיל 86: "מהפכנית עם שליחות"

בווידאו: סרטון הוקרה לפעילות ד"ר ירח פארן באזור מגוריו (באדיבות המועצה האיזורית עמק הירדן (הוקרן בטקס קבלת פרס המועצה))

ממרפסת ביתם של אילנה וטולי באומן, זוג אמנים מקיבוץ עמיר שבגליל העליון, צמחו לא מעט רעיונות ומיזמים אמנותיים. שם חלמו ואחר כך ייסדו את כתב העת "סטודיו" והגו את "אירועי תל חי לאמנות בת זמננו".

כשב-1983 הודיעה המועצה האיזורית הגליל העליון שלא תסייע בתקצוב סדרת אירועי האמנות, הגיעה באומן לישיבת מועצה עם זרקור ומצלמת וידאו, שלא הייתה בה כלל קסטה - וצילמה כביכול את הישיבה. כל חברי המליאה הצביעו בעד תקצוב אירועי תל חי. אחר כך חזרה על כך בישיבה במשרד החינוך ושוב הצליחה להשיג סיוע.

ד"ר גל שחר, מנהלת המכון לאמנויות בתל-חי, רואה בסיפור הזה דוגמה הממחישה את הלהט וכושר היוזמה של באומן. "היא הייתה מהפכנית בתחום האמנות, בעלת כושר ביצוע, עם שליחות חברתית ועם רצון להנגיש את האמנות לחלקים שונים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. והיא הצליחה בכך", אמרה.

לפני שבועיים וחצי הלכה באומן לעולמה והיא בת 86.

"בעלת כושר ביצוע, עם שליחות חברתית". באומן (צילום: אתר רשמי, אפרת ון קלוטן, המכון לאמנות תל חי)

באומן נולדה ב-1934 בבואנוס איירס שבארגנטינה. בצעירותו, בשנת 1956, עלתה לישראל והצטרפה לקיבוץ עמיר כחלק מגרעין של השומר הצעיר. את בעלה, שאול טולי באומן, פסל, צייר ומשורר, פגשה במחנה קיץ של התנועה.

הגרעין איתו הגיעו השניים לישראל פעל מתוך תפישת עולם ציונית-חברתית, שהתגשמה ברעיון הקיבוץ ובאורח חיים סוציאליסטי. על כן, השניים נותרו מחויבים לרעיון הקיבוץ ודבקו בו גם בתקופות שבהן היה להם קשה לפעול כאמנים יוצרים. ובכל זאת, את תרומתם ככוח יוצר הפגינו כבר בראשית דרכם בעמיר: את מסיבת הפורים הראשונה שהפיקו, עד היום לא שוכחים שם. זו הייתה שעה שלמה של מחול ותיאטרון שלא נראתה כמותה קודם לכן בקיבוץ.

עוד בוואלה!

"לא היה כמוהו איש החגים": הקיבוצניק שהגדות של פסח ריגשו אותו עד דמעות

לכתבה המלאה

כשביקשה באומן להתגייס לצה"ל, היא נדחתה בנימוק שהיא נשואה - אך לא ויתרה. היא נסעה עם חברותיה ללשכת הגיוס בטבריה, ופקיד הגיוס - שביקש שיעזבו אותו לנפשו - פטר אותן באמירה שרק בפקודת בן גוריון היא תגויס. עוד באותו יום כתבה באומן מכתב לבן גוריון - וגויסה לשירות בנח"ל.

אחרי שחרורה משירות צבאי שבה לעמיר. במשך 14 שנים עבדה בדיג ובמטעי התפוחים והחבושים בקיבוץ. כשעזבה את המטעים, ניהלה אולפן לעברית במשך ארבע שנים.

"מספר התלמידים גדל פי שישה - היכרתי כמעט את כולם"

כשהייתה בהריון, התחילה לצייר פרחים על דיקטים מעץ ויצרה בובות על מנת שיקשטו את בית התינוקות, ובמקביל למדה קרמיקה במכון לאמנויות בתל חי.

מנהל המכון, ירי סביר, הציע לטולי באומן להחליף אותו, אך זה דחה את ההצעה ואמר כי אילנה תתאים לתפקיד. ואכן, ב-1978 מונתה באומן, שהצטיינה גם בכושר ארגוני וביחסי אנוש טובים, לניהול המכון שהוקם בסוף שנות החמישים.

כשנכנסה לתפקיד, פעלו במכון המחלקות לצורפות, קרמיקה, מחול וציור. באומן הקימה מחלקות נוספות לאריגה, רקמה אמנותית, רקמת עמים, וידאו, בובנאות, ציור, תחרה, תחריט ופיסול.

את תרומתם ככוח יוצר הפגינו כבר בראשית דרכם בקיבוץ. אילנה וטולי באומן (צילום: באדיבות המשפחה)

"כשהגעתי למכון, היו 250 תלמידים וכשעזבתי, כעבור 6 שנים, היו 1,250 תלמידים ב-24 חוגים", סיפרה בריאיון למגזין המכללה האקדמית תל חי, "הכרתי כמעט את כל 1,250 התלמידים. הייתי אשת סוד של חלקם, עזרתי למי שזקוק היה לעזרה עם שכר הלימוד. מה שאי אפשר היה להשיג, מאלתרים".

"לא היה מקום בתוך המכללה אז עבדנו לפעמים בחוץ. כל הציוד היה מתרומות שגייסתי ומקשרים שקשרתי. הגעתי למצב שאי אפשר היה להגיד לי לא", אמרה למגזין.

תפישת עולם מגובשת הובילה את באומן בניהול המוסד, ולפיה על האמנות להיות מחוברת לחברה - ולא כעולם שמתנהל בתוך בועה מנותקת. במכון התקיים, ללא עלות כספית, חוג קרמיקה לנשים נפגעות אלימות, והיא גם פתחה כיתה לאמנות עבור נערים שנפלטו ממערכת החינוך. "הלכתי לקיבוצים וביקשתי לדעת מי התלמידים שלא משתלבים בכיתות", סיפרה.

"תל חי קירבה את הפריפריה והאמנות"

"אירועי תל חי לאמנות בת זמננו" היו משיאי עשייתה בתחום האמנות, או כפי שהיא כינתה זאת - "הבייבי שלי". ביוזמתם של אילנה וטולי באומן קיים המכון לאמנויות בתל חי סידרת אירועי אמנות סביבתית בין השנים 1986-1979, שנחשבו ראשונים מסוגם. עשרות אמנים מהארץ ומהעולם, ביניהם חתני פרס ישראל כיעקב דורצ'ין, דני קרוון, יחיאל שמי, מנשה קדישמן, מיכאל גרוס ומיכה אולמן, הגיעו לתל-חי ויצרו פסלים בנוף הפתוח, תוך בחינת הקשרים בין אמנות, חברה וטבע, פיסול סביבתי ו"אמנות אדמה". באירועים שולבו גם יצירות מוזיקליות, מיצגים, מופעי מחול ואמנות וידאו. מאז משמש האזור בו נערכו האירועים כמוזיאון פתוח.

בראיון ליובל דניאלי מגבעת חביבה סיפרה באומן כי היא ובן זוגה הגו את הרעיון כשישבו במרפסת ביתם על כוס קפה, וחשבו כיצד להעלות את המכון על מפת האמנות הישראלית. "מקומנו הצפוני הרחוק לא סייע לנו בזאת. חשבנו איך אפשר לקרב את המרכז אל הצפון", סיפרה. הרעיון שהעלו היה לערוך מפגש אמנים בסדנאות יצירה פתוחות, ויחד עם אמנים נוספים פיתחו את הרעיון - ומימשו אותו.

"באותו זמן היה מצב ביטחוני מתוח", סיפרה לדניאלי. קטיושות נפלו בגליל והתושבים ישבו במקלטים. לכן גם הייתה חשיבות מוראלית לקיומו של הפרויקט. להראות שהחיים ממשיכים לזרום".

רעיונות שנולדים במרפסת על כוס קפה - והופכים למציאות. אילנה וטולי באומן (צילום: באדיבות המשפחה)

המפעל האמנותי שהגו ויזמו בני הזוג באומן העלה את הגליל על מפת האמנות ויצר עניין גדול. "אירוע זה הביא מושגים חדשים על האמנות לציבוריות הישראלית", אמרה לדניאלי. לדבריה, "לא כל היצירות היו ברמה, אך האימפקט היה גדול. הדבר החשוב שקרה שהפרויקט נתן לאמנים במת ביטוי, ופתח את הראש להשקפה חדש לערך האמנות. האירוע נתן דחיפה חזקה לאמנות פריפריאלית. ללא ספק, 'תל חי' קירבה את הפריפריה לאמנות".

בהמשך עברו בני הזוג באומן לעבוד בגבעת חביבה, ושם ניהלה אילנה את המרכז לאמנויות - וטולי את סדנת ההדפסים. גם שם, תפישת עולמה האמנותית-חברתית של באומן הובילה אותה, והיא דאגה שלמקום יגיעו גם ילדים מהיישובים הערבים בסביבה.

"הייתי מגיעה לכפרים הערביים, מדברת עם המוכתר ומספרת לו שאני מקימה מרכז לאמנות. גוללתי בפניו את החשיבות של אמנות כחלק אינטגרלי בחיים, והצעתי שנקיים מפגש של ילדים יהודים וערבים. בסופו של דבר קיימנו תערוכה יחד והוצאנו קטלוג שהגיע עד לקונגרס בוושינגטון. כל זה, בלי שום נגיעה פוליטית", אמרה בראיון איתה.

חזון ניהולי ואמנותי שלוב בתפיסת עולם מגובשת. אילנה וטולי באומן (צילום: באדיבות המשפחה)

ב-1989 שוב יזמו השניים מפעל אמנותי מרשים ממרפסת ביתם: השניים הקימו עם הצייר חיים מאור את כתב העת לאמנות "סטודיו" שיצא לאור עד שנת 2008, שהיה לו מקום מרכזי בקרב קהילת האמנים בישראל.

לפני שש שנים החלה לנהל פרויקט נוסף בקיבוצה: "גלריה בסימן שאלה", שלצד הצגת תערוכות של אמנים מובילים, פועלת גם כגלריה חינוכית, אליה מגיעים ילדי גנים ותלמידי בתי ספר וקבוצות גמלאים. גם כאן, היא המשיכה להתמקד בחיבור בין האמנות לאזור ולחברה שבו היא פועלת. שנה לאחר מכן, ב-2015, מת טולי באומן.

באומן הובאה למנוחות בעמיר. היא השאירה בן, יובל, ובת, שלומית, אף היא אמנית קרמיקה, פסלת, אוצרת ומנהלת הגלריה "בית בנימיני לקרמיקה עכשווית".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully