"המלאך הגואל" והמאמץ האדיר: מבצע החיסונים שהציל את ילדי ישראל

בשנות ה-50 זרעה מחלת הפוליו בהלה בעולם ואלפים חלו בה בישראל. המדינה הצעירה נאבקה על הישרדותה, אך הייתה הראשונה מחוץ לארה"ב שייצרה את החיסון והשלישית בעולם לחסן. מסע בזמן אל המאבק הישראלי המוצלח במגיפה, הרבה לפני הקורונה

  • פוליו
  • מגיפה
בווידאו: קייטנה לילדים עם פוליו (צילום: ארכיון המדינה, עריכה: אסף דרורי)

אחרי ארבע שנים של פסילות חוזרות ונשנות, אישרה בתחילת ינואר 1957 המועצה לביקורת סרטים ומחזות את הקרנת הסרט "קסדת הזהב". מבקרי קולנוע מגדירים עד היום את הסרט כאחת הקלאסיקות של הקולנוע הצרפתי, אך "ריבוי תיאורי רצח, שוד וחיי לילה", כך נכתב בעיתונות התקופה, דחו שוב ושוב את הקרנתו. ביום בו הותרה הקרנת הסרט גם הסתיימו בישראל ארבע שנים של ציפייה, מאז החלו לצוץ הידיעות על פיתוח חיסון נגד מחלת הפוליו, או כפי שהוגדרה בשפת היום-יום דאז "שיתוק ילדים". ביום הראשון של שנת 1957 החל מבצע למתן חיסונים נגד המחלה הנוראית שגרמה למותם של 760 ישראלים, ילדים ונערים בעיקר.

בין השנים 1950 ל-1954 היו בישראל 4,700 מקרים של חולים בפוליו, רובם בקרב ילדים. הילדים שנפגעו סבלו מרמות שונות של נכות בשל המחלה ועוד נכונו להם ניתוחים וטיפולי פיזיותרפיה. במקרים הקשים במיוחד פגע הנגיף גם בשרירי הנשימה וילדים נאלצו לנשום באמצעות מתקני הנשמה מלאכותית שנקראו "ריאות ברזל". יש לזכור שאוכלוסיית ישראל מנתה אז מעט יותר ממיליון תושבים, כך שבאופן יחסי פגיעת מחלת הפוליו בישראל הייתה קשה מפגיעתו של נגיף הקורונה.

עוד בוואלה!

קבינט הקורונה זגזג, תכנית הרמזור התפוגגה: כך הגיעה ישראל לסגר שלישי

לכתבה המלאה
זריקות חיסון נגד פוליו בבי"ח "ביקור חולים", ירושלים, 1957 (צילום: אתר רשמי, אוסף התצלומים של יהודה איזנשטארק, ארכיון המדינה)

המדינה שרק נולדה, התמודדה אז עם מצב ביטחוני קשה נוכח חדירות מחבלים ופיגועים ביישובי הספר, ובה בעת קלטה גלי עלייה עצומים. נוכח האתגר האדיר שהמדינה הציבה לעצמה, המצב הכלכלי היה קשה והממשלה הנהיגה מדיניות קיצוב שמוכרת כמשטר הצנע. העולים שוכנו במעברות בתנאי קיום קשים שכללו גם מצב של היגיינה ירודה.

האבטלה הגיעה לשיאים ואנשים התחננו לעבודה. ללשכת העבודה בחיפה הגיעו כאלף דורשי עבודה זועמים, חלקם עם נשותיהם וילדיהם. כוח שוטרים גדול מנע התפרעויות. בלשכת העבודה בחדרה נעצר צעיר שתקף צעיר שניים מעובדי הלשכה, ובצפת שקלטה עולים רבים נרשמו 1,400 דורשי עבודה. מאתיים מהם זכו לעבודה זמנית בנטיעת יערות קק"ל, שכיסו את הר הטרשים מצפון לעיר בשתילי אורנים, שהפכו ליער ביריה.

הציבור בישראל ובעולם עקב במשך מספר שנים בציפייה דרוכה אחרי פיתוח החיסון נגד המחלה הקשה. מדובר היה במחלה קשה שזרעה בהלה בישראל וברחבי העולם. הדרך היחידה להתמודד עם המחלה האכזרית הייתה באמצעות תמיכה וטיפולי שיקום ופיזיותרפיה.

קייטנה לילדים נפגעי פוליו ברמת גן, אוגוסט 1954 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, אלדן דוד)

ב-1953 הודיע הד"ר ג'ונאס סאלק, שבישראל נקרא בשמו העברי יונה סאלק, כי הניסויים שערך בחיסון נגד המחלה השיגו תוצאות חיוביות. סאלק פיתח תרכיב שהכיל נגיפי פוליו שהומתו, ועוררו את מנגנון ההגנה של הגוף.

ד"ר סאלק נולד ב-1914 בניו-יורק לזוג מהגרים יהודיים עניים מליטא. כ-65 שנה אחרי החיסון שפיתח ושגאל את העולם מסיוט שיתוק הילדים, צעדו בדרכו שני בני מהגרים טורקיים, שכמו דורה ודניאל סאלק חיפשו עתיד טוב יותר בגרמניה - אלו הם הפרופ' אוגור סאהין ואשתו ד"ר אוזלם טורצ'י, שעומדים מאחורי החיסון לקורונה.

סאלק, בנו של חייט עני, נתקל בתגובות של ביקורת, חשדנות ולעג, אבל היה נחוש להמשיך בפיתוח שכה האמין בו. למרות הציפייה הגדולה, החיסון שפיתח עבר תהליך זהיר ומדוד; תחילה הוא נוסה בקופים ואחר כך בחולים שכבר לקו בשיתוק. בהמשך צוות החוקרים הזריק את החיסון לעצמו. בין הנסיינים היו גם הד"ר סאלק, אשתו וילדיהם. כשהתברר כי אין תגובות שליליות לחיסון החל ניסוי בקנה מידה שלא מוכר כמוהו; החיסון ניתן למיליון ילדים בני שלוש עד שש בארצות הברית.

באפריל 1955 התקבלו תוצאות סופיות שקבעו כי החיסון יעיל ולא כרוכות בו תופעות לוואי.
מדיווחים בעיתונות העברית מאותה תקופה עולה כי מיד אחר כך, ביוני 1955, נחתו בניו יורק שלושה מדענים ישראלים שהגיעו כדי ללמוד לייצר בישראל את תרכיב סאלק.

סאלק סרב לרשום פטנט על הפיתוח ולא נהנה מתגמולים. הוא שאל האם אפשר לרשום פטנט על השמש ואמר כי החיסון שייך לעם.

יונה סאלק, ממציא חיסון הפוליו, עם ראש הממשלה דוד בן גוריון באוניברסיטה העברית, 1 במאי 1959 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, פריץ כהן)

ארצות הברית הבהירה כי לא תמכור את החיסון למדינות זרות, נוכח העובדה כי קצב ייצור החיסון לא סיפק את צרכיה שלה. נוכח זאת ההישג של ממשלת ישראל היה גדול: ישראל הייתה המדינה הראשונה שקיבלה אישור לייצר את התרכיב.

ד"ר נתן גולדבלום ופרופ' תמר גוטליב הקימו לצורך כך מעבדה במרתף בית החולים "צהלון" ששכן ביפו, גייסו צוות והחלו בייצור החיסון. במאמר שפרסמו לפני שנה בעיתון "הרפואה" כתבו הפרופ' תא"ל (במיל.) ערן דולב והד"ר דורית וייס כי "למרות המגיפה שסיכנה באותם ימים את בריאות האוכלוסייה לא מיהרו ראשי מערכת הבריאות להכניס את החיסון לשימוש או לאפשר ניסויים בתרופות אחרות. האתיקה המקצועית היא שהייתה נר לרגלי מקבלי ההחלטות ומנעה מהם לפעול בחופזה למרות לחצי הציבור. יש לזכור כי היו אלה ימים שלאחר מלחמת העולם ולפני הטמעת אמנת הלסינקי, חוק זכויות החולה ונהלים ברורים, ובישראל הייתה רגישות מיוחדת ומודעות גבוהה לאתיקה".

מדובר היה במאמץ אדיר וכל זאת בשעה שבאותה שנה, 1956, יצאה ישראל למלחמה (מבצע קדש) והמשיכה להתמודד עם תקריות ביטחוניות רבות לאורך גבולות המדינה ובאותה שעה נמשכו המאמצים להבאת יהודים ממצרים, מרוקו והונגריה. העיתונים באותם ימים דיווחו על אבטלה גואה ומחאה גוברת של מחוסרי עבודה.

המדינה הצעירה מתחה את יכולותיה עד לקצה ולקראת שנת 1957 הייתה מוכנה למבצע החיסונים. ישראל, מדינה קטנה וענייה, בת תשע שנים בסך הכול, הייתה למדינה השלישית בעולם שחיסנה את ילדיה נגד פוליו.

פרופ' גדעון מר, ממלא מקום מנהל משרד הבריאות, מברך את עובדי המשרד בנפת כנרת על מבצע החיסונים (צילום: אתר רשמי, -)

במאמר שכתבה מציינת וייס כי לקראת המבצע נרכשו תרמוסים בעלי פייה רחבה לאחסון התרכיב ואלפי מחטים ומזרקים. לחיטוי הציוד נרכשו כמאה מכשירי עיקור נוספים . מחציתם הותאמו לשימוש בחשמל והשאר - להרתחה על פרימוסים. היא כותבת כי הכוונה הייתה שבכל מזרק יחוסנו שלושה ילדים. כל מחט נועדה להזרקת זריקות לעשרה ילדים.

התרכיבים אוחסנו בתל אביב והועברו ללשכות הנפתיות, ומשם לתחנות החיסון. בכל לשכה הוצב מקרר לאחסון התרכיבים, ולרשות הצוותים נמסרו תרמוסים שבתחתיתם קרח, ובכל אחד מהם נשמרו מאה בקבוקוני תרכיב.

נוכח מסעות הפרסום והשכנוע שנעשים בימים אלה למבצע החיסון נגד קורונה, מוזר לראות את האיפוק שקידם את מבצע החיסון לפני 63 שנה; למרות שבעיתון "הארץ" כתבו ביום תחילת המבצע על "פקפוקי הורים" נוכח החיסון, העיתונים הצניעו את דבר המבצע ההיסטורי. הכותרות הראשיות עסקו בהתחייבות ישראל לפנות את השטחים שכבשה במבצע קדש ובנושאים מדיניים נוספים מרחבי העולם. מבצע החיסונים בעיתון "הארץ" הופיע במדור "לאשה ולבית", ליד כתבה המסבירה איך להכין מיני מאכלים למסיבות ילדים, דוגמת "כלב כושי", "משקה דבש" ו"גלידה עליזה". בידיעה הומלץ לאמהות לבוא לתחנת החיסון עם צעצוע שאהוב על הילד, להכין אותו לבוא הרופא ושאר אנשי הצוות שלבושים לבן, ולהחזיק את הילד בזרועותיהן.

ביום הראשון למבצע חוסנו 5,000 ילדים בגילאי חצי שנה עד שלוש. בעיתון "הארץ" הוכתר יום זה כהצלחה גדולה ונכתב כי "היענות הציבור מעל המשוער". דווקא עיתון "דבר" המזוהה עם מפלגת השלטון מפא"י היה מסויג ודיווח על "תנועה מצומצמת בתחנות". הסברה שהעלה העיתון הייתה כי מזג האוויר הגשום הייתה הסיבה לכך.

הידיעה בעיתון "דבר" על פתיחת מבצע החיסון נגד פוליו בישראל, ינואר 1957 (צילום: אתר רשמי, ארכיון עיתון דבר)
עיתון "הארץ" מדווח על פתיחת מבצע החיסונים נגד פוליו במדור "לאשה ולבית" (צילום: אתר רשמי, ארכיון העיתונות העברית)

בעקבות הכנסת החיסון ירד היקף התחלואה באופן משמעותי וכעבור מספר שנים שיתוק הילדים הפך להיסטוריה. סאלק הפך לגיבור עולמי ובישראל זכה ליחס של כבוד והערצה. ב-1959 הוזמן לביקור בישראל. "המלאך הגואל של מיליוני ילדים והוריהם מכל העולם מסיוט המחלה האיומה", נאמר עם בואו, ביומן חדשות שהוקרן בבתי הקולנוע בישראל.

"הגעתי הביתה", אמר כשנחת בלוד והתקבל בכבוד השמור לראשי מדינה. הוא אף הוזמן לשבת על הבמה במצעד יום העצמאות ה-11 למדינת ישראל. במהלך ביקורו קראה חולון רחוב על שמו. עם הזמן גם עיריות רמת גן ואשדוד קראו על שמו רחובות.

במסגרת הביקור הגיע סאלק לנגבה, קיבוצו של שר הבריאות, ישראל ברזילי. כשהניח זר פרחים לרגלי האנדרטה לזכר מגני הקיבוץ שבלמו את הצבא המצרי במלחמת העצמאות, היה זה חיבור בין כל הסמלים שהעם היהודי ביקש להבליט אז - תקומה, גבורה, יצירה, תקווה וחדשנות. בטקס בו קיבל סאלק תואר ד"ר כבוד של האוניברסיטה העברית הכתיר אותו ראש הממשלה, דוד בן גוריון, כ"אחד מגדולי מושיעי האנושות אשר בו יבורכו כל האמהות בעולם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully