הזעקה מוכיחה שהציבור הערבי מאמין במדינה. היא חייבת להאמין בו חזרה

צעקת האזרחים הערבים וההפגנות נגד אוזלת ידן של הממשלה והמשטרה בטיפול בפשיעה, מהווה קריאת השכמה למדינה שבה הם מעוניינים לחיות כאזרחים שווים. זאת הזדמנות גדולה לישראל להושיט יד ולשתף פעולה

עירית הרבון ומוחמד אבו נסרה
בווידאו: שיירת מחאה על האלימות והפשיעה במגזר הערבי (צילום: יואב איתיאל)

בסוף השבוע נרצחו עוד שלושה צעירים ערבים, שנקטפו ממשפחתם ומילדיהם, בדומה לעשרות נרצחים בחברה הערבית בשנה האחרונה. כאן עולה שאלה שעמדה בתחילת נובמבר במוקד הדיון של הוועדה המיוחדת בכנסת למיגור הפשיעה בחברה הערבית - כיצד צריך להתמודד עם האלימות והפשיעה הגוברת ביישובים הערביים? בוועדה הצהיר ראש הממשלה על כך שההקצאות התקציביות בתחום עולות משנת 2010 על כל מה שהוקצה בממשלות קודמות, והשר לביטחון פנים שהמשיך בקו זה פירט את דרכי ההתמודדויות וביניהן: גיוס שוטרים מהחברה הערבית, הקמת תחנות חדשות וחיזוק אלו הקיימות ביישובים הערביים ובערים מעורבות. האם נוכחות המשטרה והגדלת התקציבים אכן יפתרו את בעיית האלימות והפשיעה בחברה הערבית? אנו סבורים שלא.

חודש עבר מאז הוועדה והנה שוב יצאו האזרחים הערבים להפגנה בכביש 6. מתי האזרחים הערבים יצאו בהמוניהם לרחובות? בשתי הזדמנויות, האחת היא בהצבעה בבחירות (למרות תדהמתו של ראש הממשלה) ובהפגנות נגד האלימות בשלהי שנת 2019. בשתיהן הם רצו להגן על זכותם לחיות כאזרחים שווים ומוגנים במדינתם.

מחאות האזרחים הערבים נגד אוזלת ידה של המשטרה בטיפול באלימות ובהתפשטות הנשק הבלתי חוקי ביישוביהם, כותבות פרק נוסף במערכת היחסים המעורערת בינם לבין המדינה. אך ככל שהדבר ייראה מוזר, מחאות אלו מבטאות אמון במדינה, שלא מאמינה בהם.

עוד בוואלה!

אחרי "דצמבר האדום": שיירת מחאה נגד האלימות בחברה הערבית יצאה אל י-ם

לכתבה המלאה
חברי הכנסת הערבים בשיירת המחאה על הטיפול באלימות בחברה הערבית, 21 בדצמבר 2020 (צילום: אתר רשמי, זו הדרך)

הנרצחים הערבים מהווים 65% מכלל ההרוגים באירועי האלימות בישראל בשנים האחרונות, נתון שמספק הזדמנות נוספת עבור פוליטיקאים וחלקים נרחבים באוכלוסייה היהודית להתנגח בערבים ובתרבותם. כך למשל אמירתו של השר לביטחון פנים לשעבר, גלעד ארדן: "בתרבות שלהם סכסוכים נגמרים בשליפת סכין. שם אמא יכולה לתת אישור לבן לרצוח את הבת", וטיעונו של מ"מ המפכ"ל, ניצב מוטי כהן "גם החברה הערבית עצמה, מה מקומה ומה אחריותה בכל הקשור לעולם התוכן, התרבות בתוך החברה הערבית".

בעוד שארדן וכהן ודומיהם סבורים כי הורים ערבים מעודדים את ילדיהם להרוג, האזרחים הערבים רואים בהתגברות האלימות תוצאה ישירה של מדיניות ההדרה וההזנחה המתמשכות, והתייחסות לחברה הערבית כאל החצר האחורית של המדינה ולאזרחים הערבים כאויבים. תוקף לטענות אלו הגיע מהמשטרה, מניצב ג'מאל חכרוש באומרו "יש לנו שיטור יתר בחברה הערבית... שרואים למשל בהריסת בתים. אך האזרח הנורמטיבי רוצה שירותי משטרה לצרכים אחרים, ולו צריך לתת מענה - שוויון בשירותי משטרה". בהקשר זה, סבורים חלק מהערבים, שהזנחת הפשיעה ביישוביהם עונה על הצורך לנהוג בהם באלימות ומייתרת פעולות אקטיביות. הם הרי עושים זאת לעצמם, וכל עוד יהודים לא נפגעים, אין למשטרה סיבה להתערב.

התחושה הזאת, שלחייהם של הערבים אין ערך, היא זו שמוציאה אותם לזעוק ברחובות. למרות שמחאות הערבים נתפסות כמופע נוסף של אלימות והתנגדות למדינה, הן דווקא מבטאות את ציפייתם שהמדינה תעניק להם ביטחון אישי, ותכיל אותם ואת שאיפתם להיות שותפים מלאים בה. מגמה זו עולה מדבריהם בראיונות בתקשורת ומהסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה (2019), לפיו 83 אחוזים מהערבים רוצים להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה. צעקתם מהווה קריאת השכמה למדינה, שבה הם מעוניינים לחיות כאזרחים שווים, למרות שיח הדה-לגיטימציה וההכפשות נגדם. "עוד לא אבדה תקוותנו" - הם אומרים בקול למדינה היהודית והדמוקרטית, ובהזדמנות זאת קוראים קריאת השכמה גם למנהיגות הערבית לשתף פעולה עם מוסדות המדינה להטבת מצבם זו אינה קריאה בחלל ריק.

המחאה על הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ירושלים, 21 בדצמבר 2020 (צילום: יואב איתיאל)

לאחר שני עשורים, מאז אירועי אוקטובר 2000, בהם היטלטלה הפוליטיקה הערבית בין אסטרטגיות אידיאולוגיות לפרגמטיות, מסתמן שינוי המתבטא בשיתוף פעולה עם ממשלות הימין של בנימין נתניהו. גישה זו, הנובעת מאינטרסים חברתיים - כלכליים משותפים, מתקיימת למרות מחלוקות עמוקות ומערכת יחסים טעונה בין הצדדים. הרטוריקה של מנהיגים כמו איימן עודה ומנסור עבאס מבטאת גישה זו. זוהי הזדמנות שאסור להתעלם ממנה. הזדמנות שתובעת שינוי כולל בתודעה ובהכרה בכך שהפתרונות שנמצאים באחריותה של המדינה אינם כוללים רק תקציבים ושוטרים, אלא מצריכים טיפול עמוק בתנאים שמהווים כר פורה לאלימות ותובעים יצירת מקומות תעסוקה ואזורי תעשייה בישובים הערבים; תחבורה ציבורית שתאפשר נגישות אליהם; תמיכה בעסקים קטנים, שיפור החינוך הערבי הפורמלי וטיפוח החינוך מסגרות חינוך לא פורמליות לתרבות ופעילות פנאי לבני הנוער; וכן תוכניות מתאר שיאפשרו הרחבת הבניה ביישובים הערבים מבלי שהערבים יזדקקו לבנייה לא חוקית שהופכת אותם לפושעים ויוצרת סכסוכי קרקעות בין התושבים.

ד"ר עירית הרבון ומר מוחמד אבו נסרה הם מרצים בכירים בבית הספר לחינוך במכללה למינהל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully