הדיון הציבורי התעורר בתקופת הקורונה. אבל יש התפתחות אחת מדאיגה במיוחד

כמו בתחומי חיים רבים אחרים, גם מצב זכויות האדם בישראל עבר טלטלה עזה בשנה שחלפה. במסגרת המאמצים להגביל את התפשטות הנגיף, הוטלו מגבלות חסרות תקדים על חופש התנועה, כמו גם על חירויות יסוד אחרות, כגון חופש העיסוק, חופש הפולחן, זכות ההפגנה, הזכות לפרטיות והזכות לחינוך. חלק מההגבלות שהוטלו דומות לאלה שהוטלו במדינות דמוקרטיות אחרות, אך חלקן האחר - בעיקר הפגיעה המתמשכת בפרטיות הנובעת מהפעלת איכוני השב"כ שיעילותם שנויה במחלוקת - חסרות תקדים בעולם המערבי.

נתחיל דווקא בהתפתחויות החיוביות שחלו בשנה האחרונה, דוגמת הדיון הער שהתקיים השנה בציבוריות הישראלית, בתקשורת, במערכת הפוליטית ובמערכת המשפט בשאלות הקשורות לזכויות אדם, מעמדן, וההצדקה להגבילן. כל זאת קרה, לראשונה זה שנים רבות, בהקשר אזרחי מובהק, במנותק מאתגרי הביטחון הלאומי או הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הדיון הוביל לעיגון בחקיקה ראשית של זכויות יסוד, כמו הזכות להפגין גם בעת סגר ולאימוץ בקריאה טרומית של הזכות החוקתית לשוויון; לדחייתן של הצעות חוק פוגעניות (בנוסחים המוקדמים של חוק הקורונה ביקשו לאפשר כניסת פקחים לבתים פרטיים לשם אכיפת חובות בידוד); ולפיתוח "מתווים" ממשלתיים שנועדו לאזן בין זכויות יסוד. אמנם ההסדרים שנקבעו אינם חפים מפגמים, אך ברור כי לשיח על זכויות האדם היה השפעה רבה על תוכנם.

שנית, בהתאם לדרישת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בעידוד בית המשפט העליון ובתמיכת שר המשפטים אבי ניסנקורן, נקבע כי חקיקת הקורונה והתקנות שנובעות מכוחה יתבססו על חוק מפורש של הכנסת, ולא על חקיקת החירום הכללית, התקפה בישראל מאז 1948 ושמשאירה בידי הממשלה סמכויות אדירות ושיקול דעת רחב ביותר.

כמו כן, ניתן לוועדות הכנסת תפקיד ממשי בפיקוח על תקנות הקורונה. גם כאן, ניתן להתווכח על טיב ההסדרים שנקבעו. אולם קבלת העיקרון כי דווקא במצב חירום יש צורך מיוחד בהגבלת הכוח של השלטון לפגוע בזכויות אדם ובפיקוח פרלמנטרי על האמצעים בהם נקט השלטון, היא צעד חשוב בכיוון הנכון.

לעומת זאת, חלו בשנה האחרונה גם כמה התפתחויות מדאיגות שצריכות להדליק נורת אזהרה בוהקת. הראשונה שבהן היא נכונות הממשלה, בחלק מהמקרים גם בתמיכת היועמ"ש, להגביל זכויות אדם בסיסיות בלי נתונים אמפיריים להתבסס עליהם או על בסיס אינטרס ציבורי לא ברור. הדיון בקבינט הקורונה ובוועדת הקורונה בכנסת בהחלטה על סגירת בתי עסק מסוימים, כמו מכוני כושר, והחלטות הממשלה להגביל את הזכות להפגין במצב חירום מיוחד או לשקול להטיל סגר לילי - מבלי להסתמך על נתונים מדויקים אודות שיעורי ההדבקה הרלוונטיים - ממחישים זאת היטב.

התייחסות רצינית לזכויות יסוד מחייבת ריסון משמעותי של פגיעה בהן על ידי רשויות השלטון - גם במקרים בהם ניתן לטעון כי עדיף היה לו תופעות מסוימות, כגון נסיעה לחופשה בחו"ל באמצע מגיפה, לא היו מתרחשות. בכל מקרה, על הממשלה להציג הצדקה קונקרטית המבוססת על תשתית עובדתית ממשית לפני שהיא מגבילה זכויות אדם.

לשחיקה במעמדן של זכויות אדם בסיסיות, יש להוסיף את קריאת התיגר של חלקים בממשלה על חלק מהעמדות שביטא היועמ"ש, בין היתר על סמכות הממשלה להגביל הפגנות. לא ניתן להגן בצורה אמיתית על זכויות אדם במקום בו אין מכבדים את שלטון החוק, וההתעלמות מעמדותיו של היועץ לגבי החובות המשפטיות המוטלות על הממשלה בכל הקשור לשמירה על זכויות אדם, היא התפתחות מדאיגה אשר עלולה להסיר שכבת מגן חשובה על זכויות האדם בישראל.

גם אם הגעת החיסונים מבשרת את תחילת הסוף של המשבר הבריאותי, הרי שהמשבר הכלכלי, החברתי והפוליטי ימשיך ללוות אותנו גם בשנה האזרחית הבאה. מערכת משפט עצמאית, לצד ממשלה וכנסת המחויבות לשלטון החוק, הם תנאי הכרחי להגנה על זכויות אדם בסיסיות מפני הלחצים הרבים שימשיכו לאתגר את מציאת חיינו בצל המגפה.

פרופ' יובל שני הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית